"אסטרטגית על"

מאז פרוץ המלחמה מרחפת השאלה מה האסטרטגיה הצבאית והמדינית, האם יש אסטרטגיה כזו ומהי.

שאלת "היום שאחרי" הועלתה באולפנים כבר בראשית המלחמה כאשר היתה כבר התקדמות בלחימה בעזה, והיום גם בלבנון.

למרבה הפלא, על תקן כמעט נס, ניתן לזהות בשתי הזירות אסטרטגיה יחסית ברורה, על בסיס הישגים צבאיים משמעותיים. בעזה למרות שיש עדיין מה לעשות ב ג'יבאליה ובמקומות נוספים, אנחנו לא רחוקים אפילו מניצחון מוחלט, שרבים טרחו ללגלג על המטרה השאפתנית והמוגזמת. בלבנון הכתישה והשחיקה של החיזבאללה היא מאוד משמעותית, וכך גם הסגתו הרחק ככל האפשר מהגבול לכיוון הליטני. כבר היום ברור שזה לא אותו אירגון טרור אשר הילך עלינו אימים ונסה לממש מאזן אימה הדדי.

ההישגים הצבאיים הם מדהימים, באוויר וברגליים, ולנגד עיננו המופתעות משתקפת, ולעיני העולם המופתע כמונו, תמונה אסטרטגית חדשה. זה לא מוגזם גם לכנות אותה "אסטרטגית על" לשינוי פני המזרח התיכון והמאזן הביטחוני של מדינת ישראל. בערוץ 12 מממשיכים הפרשנים כמו ישראל זיו ועמוס ידלין ורבים אחרים לבקר את הממשלה ובעיקר נתניהו על העדר אסטרטגיה.

למרות הניצחונות וההישגים המדהימים בשדה הקרב, הטענה שלהם היא שאין ראש מכוון והכל מנוהל ע"י נתניהו באופן מאלתר ומקרי והוא מונע משיקולים פוליטיים לשמור על מעמדו ועל ממשלתו בכל מחיר. כאילו הם לא מונעים ממניעים פוליטיים ואידאולוגים, כאשר רמת המודעות העצמית של כל הדוברים והכתבים שואפת לאפס. רוב הפרשנויות והמלל סתמי ולא רלוונטי, והכל מה שלא טוב מושלך על נתניהו ,הימין והדתיים. כמוהם גם נציגי האופוזיציה שנשמעים נבוכים ולא רלוונטים.

האסטרטגיה הברורה היא לפגוע להשמיד ולמגר את אירגוני הפרוקסי של איראן חמאס וחיבאללה, ובסופו של דבר לפגוע ישירות גם באיראן במתקני הגרעין והנפט, ולהביא לסדר יום חדש במזרח התיכון. תוך כדי חשוב לחתור לסיום הלחימה ככל שניתן, עם הסדרים סבירים שטובים לנו, ולתת למילואיניקים ולמשפחות מנוחה, לסייע להם כלכלית ולהחזיר את ישראל לשלב השיקום והשגרה. הכל בהדרגה ובקצב שמותאם למטרות.

ישי שנרב במקור ראשון טען שמדובר באסטרטגיה של נתניהו , אמנם בדיעבד. לדעתו של עמית סגל אסטרטגיה זו אפילו מלכתחילה היא של נתניהו. אבל העיקר הוא שעל פניו נראה שאנו נמצאים בעיצומה של תקופה היסטורית שמה שקורה הוא בעצם שינויים טקטוניים שמתרחשים פעם בעשור או אפילו במאה, והאסטרטגיה של ישראל היא בעצם "אסטרטגית על" שלא ניתן לייחס אותה לאף אחד מהמדינאים והפולטיקאים, כולל נתניהו עצמו,שלא לדבר על הרמטכ"ל והמטכ"ל.

לזכותם ולזכות הצבא והחיילים הגיבורים ניתן לומר שהיו תכניות מראש לא מקריות לפחות בצפון כיצד להתגבר על החיזבאללה, ובעזה הרמטכ"ל והצבא השכילו לאלתר ולתמרן באופן מוצלח ויוצא דופן, וכל הכבוד לצה"ל שהוא מאפשר לממשלה לממש אסטרטגיה כזו. לעתים נדירות מתהווה מצב בו ההתפתחות של האירועים היא כזו שכל מה שניתן וצריך הוא לזהות אותה ולממש אותה. בחירתו של טראמפ היא בבחינת נס אסטרטגי משלים אשר יאפשר למדינת ישראל למנף את כוונותיה, ולממש את תכניות הצבא, ולפגוע ישירות בראש הנחש.

צחוק הגורל יהיה ששני מנהיגים דוגמת נתניהו וטראמפ יזכו להזדמנות היסטורית כזו. בלי להכנס לאבחנות והשוואות שניהם בעלי אישיות נרקיציסטית בעייתית מאוד, עם בעיות אתיות לא קלות בלשון המעטה. אבל ההיסטוריה תמיד מלאת הפתעות ותעתועים, ולעתים קרובות המנהיגים הגדולים לא היו בדיוק אנשי מופת. אנשי אמונה מאמינים שמה' הייתה כזו היא נפלאת בעינינו, והוא זה שמכוון הכל מלמעלה. בתפיסה חילונית מדובר בצירופי מקרים ובאופן מתעתע שלעתים קרובות כך מתנהלת ההיסטוריה האנושית.

על רקע זה מצער מאוד שהמצב הפנימי עדיין לא משתפר, אירגוני המחאה ממשיכים בעמדתם ומחאתם, ממנפים את משפחות החטופים לטובת מאבקם, ולגופו של עניין אין עדיין אור בקצה המנהרות של החטופים. היה נסיון באופן סמוי לקדם עיסקה של מזון תמורת שחרור החטופים, מה שנכון היה מוסרית ערכית ומעשית לעשות מזמן, אך בשל מימשל ביידן זה עדיין לא אפשרי.

ה"רעלת הפנימית חוגגת", וכל פעם מתפרסמת פרשייה חדשה, שרב הנסתר על הגלוי מי נגד מי ולמה. התקווה היא שנתניהו ישלים את מלאכת המלחמה הנוכחית, ובמקביל יתרומם וינשא על כנפי ההיסטוריה ויזכור גם להיות בן אדם ולפרגן למי שצריך, כולל גלנט שעשה עבודה גדולה. ויותר מזה שישכיל לבנות לעצמו מסלול יציאה מכובד, מבלי לחכות שהקפלניסטים למיניהם יהיו אלו שיזכו להפילו.

הכותב הוא פסיכולוג קליני