תהליכים מעניינים מתרחשים כעת בבית המשפט העליון. לאחר פרישת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וממלא מקומה השופט עוזי פוגלמן (והשופטת ענת ברון), השתנו יחסי הכוחות בתוך המוסד עצמו.
בשנת 2017 פורסמה כתבה שאם ארצה להיות מנומס אכתוב שהיא משעשעת. אם אהיה פחות מנומס, אכנה אותה בשמות אחרים. על כל פנים, עמיתתי טובה צימוקי כתבה כך:
"נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור הפעילה את סמכותה לקבוע את הרכב השופטים הדנים בתיקים בבית המשפט העליון, ב־54 מקרים בלבד מתוך 4,000 התיקים שנידונו בשנה וחצי האחרונות בבית המשפט העליון".
צימוקי הוסיפה פרשנות (משעשעת, כאמור) לנתון זה: "בכך מופרכת כליל הטענה המושמעת בקרב החוגים המבקשים לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון, שעל פיה נשיאי בית המשפט העליון נוהגים לקבוע את הרכבי השופטים הדנים בתיק על פי נטיותיהם ובכך להשפיע על תוצאות הדיונים".
הקביעה שבכך הופרכה ("כליל"!) הטענה ("שמושמעת בקרב החוגים המבקשים לפגוע בעצמאות בית המשפט העליון", תיאור עובדתי והוגן) שנשיאי בית המשפט העליון נוהגים לקבוע את הרכבי השופטים הדנים בתיק על פי נטיותיהם – היא קביעה מאוד מופרכת.
הרי ברור שבתיקים שעוסקים בבקשות רשות ערעור על דו"ח חניה – אין לנשיאי בית המשפט העליון כל נטיית לב פוליטית. כך גם לרוב בערעורים אזרחיים ופליליים וגם ברוב העתירות לבג"ץ. העובדה שרק באחוז קטן מן התיקים ההרכב נקבע לפי קביעת הנשיא לא מחלישה את הטענה אלא בדיוק מחזקת אותה.
השאלה מי ישב בהרכב שדן בשאלות אם יש לישראל מעמד של כובש בעזה ואם ישראל עומדת בכללי המשפט הבין־לאומי במהלך המלחמה – הרבה יותר חשובה מכל העתירות האחרות שמונחות בימים אלו על שולחנו של בית המשפט העליון. למעשה, אפשר באמצעות החלטה בתיק אסטרטגי אחד להשפיע פי 500 מאשר באלף תיקים סטנדרטיים אחרים גם יחד.
עתירה זו הוגשה לבג"ץ במרץ 2024. ממלא מקום נשיא העליון עוזי פוגלמן קבע שהתיק יידון בפני הרכב של שלושה שופטים, על פי עקרון הסניוריטי. כלומר, הוא יעמוד בראש ההרכב – ולצידו ישבו השופט יצחק עמית והשופט נעם סולברג. לא היה קשה לראות בדיונים שהתקיימו בשנה החולפת סביב העתירה את הפערים בין עמדות סולברג לעמדות פוגלמן ועמית. הפערים הללו צעקו וקפצו לכל אורך הדיונים. ההחלטה על זהות ההרכב בתיקים הרגישים הללו משפיעה במידה רבה מאוד גם על דרך ניהול ההליך וגם על התוצאה הסופית בהליך הזה.
כאשר נשיא בית המשפט העליון מייעד את התיק להרכב סניוריטי של שלושה, הוא יודע מראש מי יהיה בהרכב. כאשר הוא קובע שהתיק יידון בפני הרכב של חמישה או שבעה וכו' – הוא יודע מראש מי יהיה בהרכב, ומה יהיה מאזן הכוחות.
ספציפית, בתיק של הסיוע ההומניטרי – הרכב סניוריטי של שלושה נותן רוב פשוט לקו של פוגלמן עצמו. אלא שהתיק המורכב הזה נמשך עוד ועוד, ולאחרונה לפוגלמן לא הייתה ברירה אלא למשוך את ידיו מן התיק בגלל הצורך לקבוע עוד דיון על רקע ההתפתחויות בצפון רצועת עזה.
מכיוון שמדובר בתיק סניוריטי, הייתה אמורה להיכנס לנעליו השופטת דפנה ברק־ארז, שלאחר פרישת פוגלמן היא השלישית ברשימת הסניוריטי לאחר עמית וסולברג. אלא שבאופן מפתיע השופט עמית החליט למנות את השופט דוד מינץ הדתי השמרן ולא את השופטת ברק־ארז במקומו של השופט פוגלמן הפורש. על פי בדיקתי, הסיבה לכך היא שהשופטת ברק־ארז יוצאת לחודש שבתון שנקבע מראש. השופט מינץ הוא הרביעי ברשימת הסניוריטי, ומשום כך הוא הוקפץ לתיק. יחסי הכוחות בתיק הזה התהפכו, ומרוב ברור לאגף השמאלי נוצר רוב ברור לאגף הימני. הגיוני מאוד שגם ככה התוצאה תהיה בסופו של 3-0 לדחיית העתירה, אבל הדינמיקה הפנימית בתיקים הללו וגם ההנמקות חשובות במיוחד.
זה בתיק הספציפי של הסיוע ההומניטרי, אך בארבע השנים הקרובות - הרכב הסניוריטי יהיה בשליטה מוחלטת של האגף הפרוגרסיבי. ההרכב יהיה נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, המשנה לנשיא העליון נעם סולברג והשופטת דפנה ברק־ארז, אך אם יתקיימו דיונים מורחבים, כלומר השופט עמית יחליט להרחיב את ההרכב, מאזן הכוחות צפוי להשתנות לחלוטין.
כך לדוגמה, הרכב של חמישה שופטים יוסיף את השופטים דוד מינץ והשופט יוסף אלרון עד פרישתו בשנה הבאה. הרכב של שבעה שופטים יוסיף את השופטים וילנר וגרוסקופף, כלומר הנטייה השמרנית תישאר ללא שינוי. הרכב של תשעה יוסיף את השופטים אלכס שטיין וגילה כנפי־שטייניץ, כלומר גם בסיטואציה כזו לאגף השמרני צפוי רוב. וכן על זה הדרך.
משום כך, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון יש משמעות דרמטית על התוצאה הסופית של פסקי הדין בתיקים הרגישים ביותר שיובאו בפניו.
אם השופט עמית יחליט שהתיק יידון בפני שלושה, למחנה שלו יהיה רוב. אם הוא יחליט שהתיק יידון בפני חמישה, שבעה או תשעה שופטים, השליטה תעבור לצד השני.
קשה למצוא הצדקה כלשהי לסיטואציה הזו ולכוח המופרז שמוענק לנשיא בית המשפט העליון.
בחירת ההרכבים לא נעשית מאחורי "מסך בערות". הכוח הזה בעיניי פוגע קודם כול ולפני הכול בשוויון בין השופטים לבין עצמם. מעבר לכך, קשה להצדיק כוח כזה במדינה דמוקרטית.
בעבר הצעתי שסמכות זו תישלל בחקיקה מנשיא בית המשפט העליון וייקבע במקומה מנגנון דמוקרטי שקוף ושוויוני אחר.
ניתן לקבוע שכאשר מגיע תיק שיש בו רגישות ציבורית, משפטית או ביטחונית וכיוצא בזה, נשיא בית המשפט העליון יעלה את הנושא בפני כל שופטי בית המשפט העליון המכהנים ויאפשר להם להצטרף להליך. כך כל השופטים בבית המשפט העליון יוכלו להשפיע אם ירצו בכך, וכוחם יהיה שווה.
אפשר לבנות גם מנגנונים אחרים כדי לייצר את התוצאה השוויונית. מה שחשוב הוא העיקרון ולא הפרוצדורה הספציפית. שר המשפטים יריב לוין יכול להתנות את תמיכתו במינוי יצחק עמית לנשיא העליון בשינוי חקיקה זה. אין בכך שינוי כללי המשחק תוך כדי ניהול המשחק, כי אותם כללים בדיוק יחולו גם כאשר השופט נעם סולברג יכהן כנשיא העליון.
מורשת טראמפ
השבוע דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשתו של ראש הממשלה נתניהו לארכה של עשרה שבועות במתן עדותו במסגרת פרשת ההגנה בתיק האלפים שהוא נאשם בו.
אודה ולא אבוש כי לדעתי מדובר בהחלטה שגויה ומזיקה שאינה תורמת דבר ליציבות ולמערכת היחסים השברירית שבין רשויות השלטון בתקופה זו.
עם זאת, כאשר נכחתי באולם בית המשפט וכאשר נדונה בקשת הדחייה, התגנבה לליבי התחושה שנתניהו החליט אסטרטגית למתוח את החבל מול מערכת המשפט ולהפסיק לשחק איתה 'חם-קר'.
בעבר נתניהו התעקש לטעון כי ניתן משפטית וגם פרקטית לכהן כראש ממשלה לצד ניהול הליך פלילי. בדיון שהתקיים בבית המשפט, סנגורו של נתניהו, עורך הדין עמית חדד הציג עמדה הפוכה. חדד הדגיש את הסתירה בין השניים. הוא הדגיש שאי אפשר להמשיך בניהול ההליך בזמן שמתנהלת המלחמה. הוא המשיך ונעץ את העניין באמירה שאם יכפו עליו לבחור בין השניים - הוא יבחר באופציה של ניהול המלחמה על פני ניהול המשפט.
נראה כי נתניהו החליט לאתגר את מערכת המשפט בעצם המשך ניהול ההליך נגדו. קשה לדעת לאן זה יוביל בסופו של דבר, ומה האנד גיים מבחינת נתניהו. האם נתניהו קיבל רוח גבית מבחירתו של טראמפ לנשיא ארצות הברית כאשר ההליך הפלילי נגדו בתהליכי גסיסה על רקע בחירתו? קשה לדעת, אך זה תרחיש סביר. על כל פנים, המתח הזה מגיע לנקודת רתיחה. התוצאה? ימים יגידו.
לתגובות: [email protected]