'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן'. 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי'.
והרי גם אברהם צחק ב'שבת שעברה', בפרשת לך לך, לשמע הבשורה? שהרי נאמר: 'וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד', וכלשון אור החיים הקדוש: מה נשתנת צחיקת שרה מצחיקת אברהם? נאמרו מספר תירוצים בדבר. אור החיים עצמו מפנה לתרגום אונקלוס, המחלק בין צחוקו של אברהם, ומתרגמו – 'וחדי', לשון חדוה ושמחה, היינו, אברהם שמח לשמע הבשורה. ואילו 'צחקה שרה' מתרגם אונקלוס – 'וחייכת שרה'. מביאו רש"י ואומר שאכן שוני קיים בתגובת אברהם ושרה. אברהם לשון שמחה, ושרה לשון 'מחוך'. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. ולכן הקפיד הקב"ה על שרה ולא על אברהם.
מכירים אנו את ההבדל התהומי בין שמחה לשמחה, משלמה המלך שאמר מחד בקהלת: 'לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה', ומאידך 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה'. זו של הוללות וזו של שמחת מצוה, אך כאן ודאי לא בצחוק של הוללות עסקינן, אלא במקרה הגרוע לפי אונקלוס בחיוך.
בהפניה להבחנה של אונקלוס בין שני ה'צחוקים', קדמו רש"י כאמור, וכן הרמב"ן, המוסיף שכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה... והכוונה בלשון זו היא שכי כל הרואה ענין נפלא באדם לטוב לו, ישמח עד שימלא שחוק פיו. והוא מה שאמרה שרה 'וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי' , כמו 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה' [תהלים קכו ב].
וראוי לשים לב, תרתי משמע ככתוב 'אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת' [ירמיהו יז]. זאת רואים אנו בפסוקים אלה, שהרי גם על אברהם נאמר: 'וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ', וגם אצל שרה נאמר: 'וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ'. בוחן כליות ולב מדקדק עם צדיקים ומבחין אצלם אף במקור המחשבתי של כל צחוק לבבי, אם משמחה יסודו, או שמא בחיוך לגלגני. אולם ידידי הרב רפי פוזן ע"ה בספרו פרשגן, [עמ' 315] מנסה לתהות אחר מקורו של אונקלוס בהבחנתו זו, ואומר שמא אצל שרה משמע שלגלגה בגלוי ואילו אברהם גם אם פקפק עשה זאת בסתר.
עם זאת, חלוקה זו בין צחוק למשנהו לא משתמעת ממפרשים רבים. 'אור החיים' לומד שגם אברהם וגם שרה האמינו, אלא שהקפידה על שרה היתה, משום שלא שמחה מיד עם שמיעת הבשורה, אלא רק אחר שהבחינה שאכן, אחרי בלותה היה לה עדנה. היינו, לא נתאמת אצלה הבטחת הלידה עד שראתה השינוי, העידון שחל בגופה, ועל זה הקפיד ה' באומרו לאברהם: 'הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר'? הכל יראו ש'לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן'.
גם מהכלי-יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ , שכתב את פרושו לפני כ 400 שנה, משמע שלא היה צחוקה של שרה בגלוי, לפי שנאמר ותצחק שרה בקרבה משמע במחשבה [בלבד] צחקה, כי מיראה לא הוציאה מן השפה לחוץ כל הצחוק שבלבה, על כן אמר ה': היפלא מה' דבר וכי אין אני יודע מה שבסתר לבה.
ובאמת, וכי למה ששרה לא תצחק? הרי מדובר במלאכים שנראו כבני אדם, ואך טבעי שתחייך למשמע תוכן הברכה המופרך לכאורה של אחד מאותם שלשה אנשים. משל יכנס אדם לבית אבות ויברך את כולם שלשנה אחרת יוולד לכל אחד ואחת מהם בן, וכי לא יצחקו? וכך אומר הספורנו: ותצחק כי חשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע [כשברך את האשה השונמית], ואין כאן לא נבואה ולא שליחות הא-ל ית'. וחשבה שלא תושג ברכה שכזו בזקנים גם לא בברכת שום נביא, כי להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים... וכלשון רש"י: מסתכלת [היתה] במעיה ואמרה, אפשר הקרבים הללו טעונין ולד?!
וכך גם אומר המלבי"ם, שבדרך הטבע לא יתכן שתלד בעודה בזקנותה מסולקת דמים, ולא יהיה זה רק על פי נס, ושמחה על כך שהיא אינה זקנה יותר וממילא לא תצטרך לנס. ולדעתו גם לאברהם אבינו היו שלש פליאות על הבשורה ולכן גם אצלו נאמר 'ויצחק' - אין זה צחוק ולעג ח"ו, רק לשון שמחה, כלשון הפסוק 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'. כי הלא יש בזה שלש פליאות: ראשית, מצד 'הלבן מאה שנה יולד' ואין זה בדרך הטבע ... ועוד שתי פליאות מצד שרה. האחת, האם שרה תלד אחר שהיא עקרה. והשניה, הבת תשעים שנה תלד, אף אם לא היתה עקרה?!
מלבד השאלה וכי למה שלא תצחק, האמירה שבצחוק כשלעצמו צד שלילי, בהקשר זה תמוהה לא פחות. כי הרי אם היה משהו שלילי בצחוק ככלל ובזה של אברהם ושרה בפרט, לא היה מצווה אברהם על ידי הבורא לקרוא לבנו יצחק. כשם שלא ראוי שאדם יקרא לבנו נמרוד, כך היה לכאורה ראוי שלא יקרא אדם לבנו יצחק. וכאן הקב"ה בכבודו ובעצמו, אינו ממתין לברית המילה שתהיה לראשונה בהיסטוריה ביום השמיני, אלא נותן את השם יצחק במחשבה תחילה, לולד שיולד רק כעת חיה, רק בעוד שנה. הרי ודאי אין זה בגלל צחוקו של אברהם.
האלשיך עצמו שואל את השאלה הזו באומרו, וכי למה הזכיר לו [כבר] מעתה את שמו ... וכי זה על אשר נפל על פניו ויצחק?! דומה כי האלשיך מביא מדרש נאה, שארבעה דברים רמוז באותיות השם יצחק, י- עשרת הדברות. צ- מרמז שנולד כששרה אמנו הייתה בת תשעים. ח – מרמז על שמונה ימי מילה, והאות ק- רומזת על שאברהם הולידו כשהוא בן מאה שנה.
ועוד הוסיף שיש ברמזים הללו אמירה ברורה ששלשת השותפים שבאדם, יהיו ביצחק- גם אברהם, גם שרה וכמובן גם בורא-עולם. באות 'צ' רמוזה שרה שהייתה בת תשעים. באות 'ק' רמוז אברהם שהיה בן מאה. ובשתי האותיות הנותרות 'חי', רמוז חי-עולמים. ובמילים אחרות, אל לו לאברהם לחשוש שהבטחת ה' 'כי בך יקרא לך זרע', היא מאשה אחרת ולא משרה אמנו.
עם זאת וכמחזיק בשולי גלימה של רבותינו, נראה לעניות דעתי, שבדבר ה' 'הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן', בשאלה 'למה צחקה שרה', ובעצם נתינת ה' את השם יצחק, טמון יסוד אמוני גדול של אמונה ובטחון. וכשם שמטמיע בנו הבורא לדורי דורות את יסוד 'מסירות הנפש' דרך אברהם העוקד את בנו יצחק, בסוף הפרשה, כן מטמיע בנו הבורא, לדורי דורות בראשית הפרשה, את האמונה והבטחון בא-ל אחד שהוא כל יכול, בכל עת ובכל מצב, ולא יפלא ממנו דבר, וזאת דרך שרה אמנו. דרך השאלה 'למה צחקה שרה', יסוד הטמון בשם יצחק.
אומר רבנו בחיי, על פסוק זה, 'הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?', יש לו , [לבורא עולם], להשלים [את מלאכת] המרכבה מעלה ומטה, ולכן, 'לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן'. עלינו להאמין גם במופלא מאיתנו, ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך, גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד... אני עומד... אני עומד...גם בבשורת הגאולה המעוררת תמיהה, פעמים בכי ופעמים צחוק, גם שם נמצא השם יתברך. לחיזוק יסוד אמוני זה מטביע זאת הקב"ה בעצם שמו של יצחק. איך אומר השיר, צוחק מי שצוחק אחרון...
האם מי מאבותינו בימי השואה הדוויה חשב שקום תקום לנו מדינה? רבים צחקו וזלזלו ביומרתיות שביוזמה המפוקפקת של שיבת עם ישראל לארצו אחרי אלפים שנה. לארצו, ארץ ישראל, ולא למדינה באוגנדה, ולקיבוץ כה רבים מבניה לתוכה?! רבים עלו לציון מי ברצון ומי בששון בשליחות האנטישמיות הפזורה בכל עם ולשון. צחקו על חזון העצמות היבשות, אך הייתה להן לעצמות היבשות עדנה, כי מה' לא יפלא דבר. היו שסתם פקפקו והיו שהתחבאו מאחורי 'שלשת השבועות'... אך מה' לא יפלא דבר'.
האם מאן דהו חשב שמהסכנות הרבות והצפי, רחמנא ליצלן, לעשרות אלפי הרוגים, ערב מלחמת ששת הימים, נזכה לשחרור חבלי מולדת ועוד תוך שישה ימים? רבים בכו ועל כך כלל לא חלמו, והיו שבמהלך המלחמה לכבוש את יהודה, שומרון וירושלים, אף התנגדו.
האם בנפול עלינו בהפתעה גמורה מלחמת יום-הכיפורים, היה ברור לכל שננצח בניצחון סוחף ושמהמלחמה תצמח תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון ותנועת החזרה בתשובה ועוד בתנופה כה גדולה?
ובעז"ה, גם בחלוף מלחמת התקומה שפרצה בשמחת תורה, עם-ישראל בעקבותיה, בזכות מסירות הנפש של כל הלוחמים, יוסיף גם יוסיף הרבה שמחה בהוספת קומה רוחנית של אמונה וביטחון.
יסוד אמוני זה שלמדנו מדבר ה' לאברהם ומהשם יצחק, הוטמע בעם-ישראל כבר בצאתו ממצרים, במעבר החד ממצב של עבדות שנראתה אין-סופית למצב של חרות גופנית ונפשית. ובעומדו לפני ים-סוף, כשהוא מוקף מכל עבר, וחרב השמד על צווארו, שוב אומר הבורא, הפעם אל משה: 'דבר אל בני-ישראל ויסעו' להוכיחם שוב כי לא יפלא מה' דבר! ואכן לפתע הים נקרע בפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה.
אמונה ובטחון ושמירת תורה ומצוות שמרו על ישראל כעם במשך אלפיים שנות גלות, תוך שהם אומרים 'יהודים אל יאוש, [יידען זייט אייך נישט מייאש[ , ומתפללים בדבקות 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב'. אין יאוש בעולם כדברי רבי נחמן, כי לא יפלא מה' דבר! וכי יש תכנית אלוקית סדורה לגאולת ישראל. דומה כי בשלבי הגאולה, בעליות ובמורדות, נאמר פעמים רבות הפתגם האידישאי, דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט, האדם מתכנן והאלוקים צוחק, ואכן אומר דוד המלך, כנגד כל המלעיזים והמלגלגים, 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תהלים ב,ד], וכדבריו בשמואל ב [כג,ה], ... 'כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה', יש תכנית אלוקית סדורה על עליותיה ומורדותיה, ממלכות דוד ועד להרמת קרן מלכות צמח בית דוד לעתיד לבוא.
לכן אומר הקב"ה לרחל-אמנו שהשבוע היה יום פקידתה, 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. רחל, עליך להתחזק באמונה ובטחון מתוך אמירתי לסבתה שרה, הלוא היא שרה-אמנו: 'היפלא מה' דבר'?!
שיעור חשוב זה של בורא-עולם בפרשתנו לאמונה ובטחון, מחייב כל אחד ואחת מישראל להישמר מלהשרות רוח נכאים בסובבים אותו ובעם בכל זמן ובפרט בעידן מלחמה, וברוכים הם אלו המשרים רוח גבית של אופטימיות עד לניצחון, עד ש'אָז', בעז"ה, 'יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה' בבוא הגאולה השלימה. נדע זאת תחילה מהגויים, ככתוב 'אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה', ואנו בעז"ה נשיב ונאמר, אכן 'הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ' ונהיה 'שְׂמֵחִים', עם צחוק של חדוה ושמחה.