מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית, יהודה ולד, אומר שאי אפשר להשלים עם אי גיוס החרדים לצה"ל ולטענתו יש דרך לקדם את המהלך.
"הלב שלי נשבר כשאני נמצא מעל שנה בלחימה ורואה את החברים שלי נופלים ומגיע מעולם התורה. הדרישה שלי מאחינו החרדים - בואו תיכנסו איתנו תחת האלונקה - לא מגיעה ממקום מתריס או פוליטי. אלא מהמקום הכי עמוק שיש, ברמה מוסרית, התורנית והערכית", אומר ולד ומוסיף "כשאשתי לא ישנה בבית, יושבת אישה בבני ברק וישנה שנת ישרים. כשאני נלחם, והילדים שלי לא יודעים מה קורה איתי ואני מוסר את נפשי, יושבים אנשים על הברזלים במאה שערים או בכולל ושותים קפה. זה ניתוק אדיר", הוא אומר בראיון לערוץ 7.
"אני לא מגיע ממקום של כעס אלא של רחמים על כך שהם לא זוכים להיות חלק מהדבר הזה. הם לא זוכים להבין מה זה לחיות חיים של תורה שלמה, תורה שהולכת בדרכי יהושע בן נון, משה רבנו, דוד המלך, ולא בדרכי הרב אבי גולדברג ורבנים אחרים שנלחמו ונפלו, הוא מוסיף.
לדעתו ההתנהלות החרדית עולה לכדי חילול ה' ממש. "חייב להיות פה שינוי היסטורי, קריטי, במצב הגיוס של החרדים. לא בגלל שאני עכשיו בא לחנך אותם מחדש, אלא כי אנחנו צריכים אותם כדי לשמור על ביטחון המדינה. יש משימות אדירות ביטחוניות, כמות החיילים היא נמוכה. אם לא יכנסו פה חיילים נוספים תחת האלונקה, אנחנו לא נעמוד במשימות האלה. כל מה שמפלגת הציונות הדתית פועלת נעשה כדי לגרום לכך שיהיה יותר חיילים חרדים. כל מה שמעניין אותנו הוא שיתגייסו יותר חרדים עכשיו".
"יש כאן מורכבות ומחלוקות על הדרך. יש פה הרבה שחקנים. יש כמובן את השחקן החרדי, של הפוליטיקאים שלהם, שלדעתי לא עושים מספיק כדי שהדבר הזה יקרה. בסופו של יום לא אנחנו צריכים לרדוף אחריכם, אתם צריכים לרדוף אחרינו. בנוסף, יש את הצבא. הצבא עצמו, עד עכשיו לא רצה כל כך לגייס אותם, ועכשיו הוא צריך להכין מסגרות. אפשר לייצר מערך שלם של בסיסים שיהיו חצי יום עבודה חצי יום לימודים. לא חייבים לפעול בכפייה, אלא אני רוצה שיפתחו ישיבות הסדר חרדיות, מכינות חרדיות. אפשר לייצר מערך שלם של בסיסים, שישלבו ישיבה וצבא ויסגרו לנו גבולות שונים", סיכם.
ולד מתייחס גם לקרבות עצמם בהם השתתף עד לאחרונה. "לפנות בוקר בדרך כלל יוצאים למשימה של פשיטה על יעדים וצה"ל הוא כוח אדיר של אש. אני מפקד צוות צלפים אבל אנחנו לא לבד. יוצא איתי כמובן הגדוד שלי, כלבן של עוקץ, כלי טיס של חיל האוויר ולוחמי שיריון והנדסה. כל יום יכול להיות שקט ויכול להסתיים במפגש עם מחבלים שממנו חוזרים בלי חלק מהחברים. אני לא בטוח שאנשים מבינים את זה, עד כמה יש מאות אלפי השנים שבמהלך השנה האחרונה כשאזרחים הלכו לעבודה או לבית קפה, הם חשבו על כך שייתכן שלא יחזרו הביתה כי הם נותנים את הנשמה והגוף שלהם למען המדינה הזאת.
זה מייצר המון אתגרים חברתיים. האם בסוף המרצה באוניברסיטה יודע שהסטודנט שעכשיו יושב מולו הגיע הרגע מלבנון וזקוק להתחשבות במבחן? האם בעל העסק שעכשיו חזר לו עובד שהיה במלחמה לא יתקע אותו בקידום וייתן לו מה שהוא צריך? אם אנחנו כחברה נראה את האנשים לא כשקופים, אלא כאנשים שאנחנו חייבים להם את חיינו, אני חושב שגם למילואיניקים יותר קל", מדגיש ולד.