במסירות נפש יש שתי בחינות, יש בחינה של אהבה ויש בחינה של יראה. בחינה של אהבה זה אקטיביות, אדם בא לעשות ולמסור את הכל למען ה' יתברך.
כשאדם נקרא לא לעשות, לא לעבור עבירה, זוהי מסירות נפש שבאה מיראה. אדם ירא שלא לעבור על רצונו של הקב"ה. כל הלאוים זה גילוי של יראת ה', וכל מצוות עשה זה גילוי של אהבת ה'.
לפעמים דווקא ההימנעות מעשייה, היא עבודת ה'. לפעמים אדם רוצה לעשות מצווה והקב"ה לא רוצה שהוא יקיים את המצווה. אפשר לתת דוגמה מחג הסוכות, כשיורדים גשמים בסוכה ופתאום הקב"ה לא רוצה את המצוות שלנו, איך להסתכל על זה?
אפשר להסתכל על זה באופן שהופכים את ההקפדה האלוקית למצווה, אנחנו לא כועסים, הקב"ה רוצה שירדו גשמים בסוכה ולא נקיים את המצווה, אז אנחנו מתבטלים לרצונו של הקב"ה ולא עושים את המצווה. זה מבטא עוד סוג של דבקות.
אנחנו לא עובדים את הקב"ה בגלל החוויה, בגלל שזה עושה אווירה, אנחנו עובדים את הקב"ה כי הוא ציווה אותנו! ואם הוא אומר לא, אז לא. הכל כפי מה שהקב"ה אומר. לפעמים ההתאפקות וההימנעות היא עבודת ה'.