גם היום, ערב שבת וירא שבשיאה עקדת יצחק, גם היום אנו יודעים וטועמים, שוב, את טעמה רווי-הדמעות-וההוד של העקדה. גם הבוקר אנחנו נצמדים כולנו, בהתפעלות ובכאב עצום, לדמותו של עוד אחד מגיבורינו שנפל בקרב: עברי דיקשטיין הי"ד.
"מה אנו? מה חיינו? העיקר הוא המפעל בו אנו חיים... תשובתנו נחושה: נצח ירושלים" – כך ניבטות אלינו, מעל עמוד ה"סטטוס" המודרני של עברי, המפקד הצעיר בן-דורנו, שאלותיו ותשובתו הנחושה של מוש, מפקד גוש עציון לפני עשרות בשנים, ומאחוריהן שאלותיהם ותשובתם של דורות רבים, עד יצחק אבינו השואל בפרשתנו: "ואיה השה לעולה?" ומשיב ב"וילכו שניהם יחדיו".
"אנחנו מוכנים לחזור ולהסתער בקרב" – אמר לי השבוע אריאל, מפקד צעיר בגדוד שמשון – "אנחנו מודעים למחיר, הוא חקוק אצלנו בבשר ובלב, אנחנו מסתכלים עליו בעיניים פקוחות לחלוטין, ובלב שלם, ומוכנים להמשיך, כי קיבלנו על עצמנו שאנחנו, כחיילים, מסורים למדינה, לעם, ולארץ שלנו. אנחנו רק מבקשים שאתם תקבלו את ההחלטות הנכונות. שתנווטו נכון את המלחמה, שתבינו מה המשמעות של כל צעד שעושים או שלא, של כל התקדמות, וגם של כל נסיגה. שתשקלו באחריות ושתחליטו נכון".
נפגשנו ב"שבעה" של אחד הפקודים שלו, אור כץ הי"ד ממעלה אדומים, שנפל בקרבות בג'בליה. כל כך פשוטים הם נראים, הלוחמים שלנו, כשהם מתיישבים בבגדי-החול האזרחיים שלהם, ללא שום גינונים ועם המון אהבה, מול המשפחה השכולה, כשהם נכנסים לחדר הריק של החבר-לנשק שאיבדו, לחוש אותו עוד קצת, כשהם נזכרים בו ומזכירים אותו, בלשון פשוטה ובלי שום פוזות. כל כך פשוטים, ועם זאת כל כך גיבורים ואצילים. "כל אחד מהחיילים שאיבדתי במלחמה הזו" – אמר לי אריאל – "חקוק אצלי בבשר ובלב, ואני רוצה לדעת שהוא לא נפל לשוא. אם אנחנו נלחמים בג'בליה לא בפעם הראשונה, אני רוצה לדעת שאתם בודקים ומוודאים שזה מה שנכון. אם זה מה שצריך, נעשה את זה שוב, למען מדינת ישראל. אבל אני מבקש שאתם תשאלו, ושאתם תחליטו. אני ממש מבקש ממך, להעביר את המסר הזה לכל מי שמקבל את ההחלטות, שם למעלה".
הבטחתי, ולא בפעם הראשונה. לא רק לאריאל הבטחתי, גם לחיילים ולמפקדים רבים אחרים שפנו אלי, לכולם הקשבתי ואמשיך להקשיב, וביתר-שאת עכשיו, לאחר שצורפתי (כמשקיפה) לקבינט. כובד האחריות על הכתפיים מורגש מאד. החובה לשאול את כל השאלות ולדרוש את התשובות הנכונות, להעמיק וללמוד, ושוב ושוב ללמוד, לבחון מכל הזוויות, לוודא שההחלטות שמתקבלות הן הנכונות, וגם להציע שינויים – זו החובה שלי ללוחמים הגיבורים האלה, ולמשפחות שלהם. כאברהם אבינו, שלאחר שהקב"ה שיתף אותו בתכניותיו, הבין שחובתו להתערב, ולא היסס לשאול ולהקשות אפילו על הקב"ה, כך חובתי להתערב, לשאול ולהקשות, לחפש ולחקור ולנסות לשנות, כי זו משמעותה של אחריות.
"והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" - מצווה הקב"ה את אברהם אבינו. "והעלהו – לא אמר לו "שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו, אלא להעלותו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו, אמר לו: הורידהו" - שוב ושוב מזכיר לנו רש"י, לאורך פירושו לפרשת העקדה, שמסירות-הנפש היא העיקר, אבל בצידה עלינו לעשות כל הניתן כדי להוריד את יצחק מן המזבח, ולהשיבו לחיים של קידוש השם כאן, עלי אדמות. אף אנו, עם כל התפעלותנו העצומה ממסירות הנפש של חיילינו, חייבים לעשות הכל כדי שיתקיים בהם ובנו "אל תשלח ידך אל הנער".
והנער הזה, הנערים האלה, בדיוק כמו אברהם אבינו באותו מעמד מופלא, הם שמלמדים אותנו גם לשאול את כל השאלות ולהקשות את כל הקושיות מתוך אהבה והערכה גדולה לאלה הנושאים בעול ההובלה. סיפור נפלא שמעתי מפי אריאל: "לא אשכח לעולם" – כך סיפר – "איך מצאתי את עצמי נלחם ממש יחד עם סגן הרמטכ"ל" (הייתי כותבת "שכם-אל-שכם", אבל זו לא השפה של אריאל, הוא הרבה יותר פשוט, ואולי דווקא בגלל זה הרבה יותר מובן). "אני, מפקד זוטר, והוא, המפקד כמעט הכי בכיר בצה"ל, נלחמנו יחד" – הדגיש ותאר: "הוא הגיע לדבר אתנו בג'בליה, ואז כשהתחילה היתקלות, בדרך הכי טבעית הוא פשוט נלחם אתנו. הרגעים האלה גורמים לי להרגיש" – אמר אריאל – "שהוא רואה אותנו, מרגיש אותנו, חי את מה שאנחנו חיים". אריאל אולי לא ידע עד כמה הסיפור האישי הזה היה חשוב גם עבורי, ועד כמה הוא יהיה נר לרגלי בבואי לשאול את קציני צה"ל, וכל מפקדי כוחות הבטחון שלנו, את השאלות הכי נוקבות, מתוך עמדה של הערכה ושותפות. תודה, אריאל, על הסיפור המופלא ועל הלקח החשוב הזה.
האחריות כלפי החיילים ששלחנו לקרב, חייבת לקחת בחשבון גם את המטרות למענן יצאו להילחם. מטרות שאנחנו כממשלה הגדרנו, והן החוזה הכתוב בינינו ובינם. כל צעד וכל כיוון פעולה חייב להיבחן לאור המטרות הללו: בעזה השמדת כוחו הצבאי והארגוני של החמאס, יצירת תנאים להשבת חטופינו, והסרת כל איום מעזה על ישראל לאורך שנים רבות. בגבול הלבנון – השבת התושבים לישוביהם בבטחה. האם אנו נוקטים בצעדים הנכונים שמובילים אותנו להשגת המטרות הללו? או, חלילה, חוטאים להן, ומחטיאים אותן? כל צעד צבאי, כל הסכם, וכל מעשה מדיני – כולם ימדדו לאור המטרות הללו. אבל לא רק.
לנגד עינינו עומדות גם כל טעויות-העבר, שהביאו אותנו אל המצב האומלל של "השביעי-באוקטובר". קול דמי אחינו ששילמו בחייהם על הטעויות הללו זועק אלינו מן האדמה, יחד עם קול האזעקות העולה באזנינו כבר למעלה משנה – אזעקות המעידות על עוצמת האיום שבנו אויבינו נגדנו לאורך שנים, בזמן שאנו שגינו באשליות של מזרח תיכון חדש, אויבים מורתעים, טכנולוגיה שמחליפה טריטוריה, וצבא קטן וחכם.
האחריות מחייבת לוודא שאנחנו לא נחטא בטעויות כאלה, לא נהיה אלה שמדרדרים שוב את מדינת ישראל למצבים דומים, גם אם תוצאות החלטותינו השגויות יגיעו לפתחם של הבאים אחרינו. כשאריאל וחבריו הגיבורים אומרים לנו לקבל את ההחלטות באחריות, הם מתכוונים לאחריות היסטורית על המדינה שלנו האחת והיחידה, לאחריות על עתיד העם והארץ שלנו, הרבה שנים קדימה, ובעצם הם מתכוונים לתשובתו הנחושה של מוש, שחקק עברי הי"ד על לוח-הסטטוס שלו: נצח ירושלים.
אני מתפללת שאדע לעמוד במבחן, מתפללת הקב"ה ישלח לנו, לכל אלה הנושאים בעול האחריות הכבדה הזו, את אורו ואמתו, ויתקננו בעצה טובה מלפניו. שנזכה להיות ראויים לעם הנפלא שלנו, ולחיילים הגיבורים שנושאים אותו על שכמם.