אחרי שבועות ארוכים של לחימה בלבנון, רס"ן במיל' יגאל בראנד מסכם את החוויות מהשטח: על החיילים המסורים, האתגרים מול אויב אכזרי, והצורך באחדות אמיתית בחברה הישראלית.
כמה תובנות (אולי לקראת הסוף) בזמן הפוגה קצרה, אחרי כמעט חודשיים בתימרון בלבנון:
1. קודם כל ולפני הכל - אין על החיילים שלנו.
חיילי המילואים המסורים. כולנו אחרי לפחות 200 יום מילואים, מפקדים וחיילים. מקצועיים, אוהבים את המדינה, את הצבא ואחד את השני. הווי שאין שני לו בשום סיטואציה שאני יכול לחשוב עליה - ממש המיטב של המיטב. החיילים הסדירים - יצא לי להיות עם חלקם צמוד, ימים שלמים בנמר ובלחימה.
דור מדהים של צעירים ולוחמים שחלקם עברו את ה7 באוקטובר וחלקם התגייסו לאחר מכן. 50 ו60 יום רצוף שהם לא בבית. לפעמים בלי פלאפון שבועות שלמים. לא מתלוננים, מקצועיים ברמה מטורפת, מגויסים למשימות עד הקצה, ובקיצור - מי שלא בא, מפסיד את החומר האנושי הכי טוב שמדינת ישראל יודעת לייצר.
2. לבנון ארץ יפיפייה, נוף מדהים, אוויר נהדר. הלבנונים חיים בוילות רחבות ולא חסר להם כלום. פשוט שום דבר. העובדה שכמעט בכל בית יש פיר/מחסן אמלח או מרחב לחימה כזה או אחר היא פשוט לא נתפסת. אנשים פשוט החליטו לקום בבוקר ולהרוס לעצמם את החיים. כ"כ בקלות יכלו להיות להם חיים שלווים ונוחים עם כל הטוב שהאזור הזה מאפשר ובמקום להנות מזה - הם החליטו להרוס לעצמם (האזרחים, לא "לוחמי חיזבאללה".
זה בבתים של האנשים, בחצרות שלהם. תמונות של ירושלים, של חומייני ושל נסראללה. אין "תמימים" פה) וכמובן ליהודים. במקום להנות מהטוב ולאפשר ליהודים שבצד השני של הגדר לחיות את חייהם - הם החליטו לבנות או לאפשר את בנייתה של מפלצת מלחמה ענקית בכל הישובים, החצרות והבתים שלהם. זה דבר שהיגיון נורמאלי לא יכול להבין. וכן, זוהי התפיסה הערבית-מוסלמית. להרוג, לרצוח, לכבוש ולאמלל את חיי היהודים. לא לקחת את הטוב שיש בעולם אלא להשתמש בהכל רק לרע. יש לנו עסק עם אנשים רצחניים שהשכל הבריא שאנחנו חיים לפיו לא מדבר אליהם. תאוות רצח ורוע בלתי נתפס מול אהבת החיים ואהבת האדם שיש אצלנו.
3. לאחר שנים של דישדוש, "הכלות" וסיפורים - צה"ל מראה את גדולתו. המערכת עובדת, הלוגיסטיקה, התכנון, התיאום בין החיילות והחטיבות. השימוש הנכון באמצעים טכנולוגיים יחד עם האיכות של האנשים. יש לנו כזה פוטנציאל גדול ומיוחד שחבל שגישה פרוגרסיבית הביאה אותנו למקום כ"כ נמוך בתפיסת הבטחון של המדינה. אבל מאז, צה"ל ובעיקר האנשים שבו, מראים איך מנצחים ואיך עובדים נכון.
4. אי אפשר בלי להתייחס לסוג ומגוון החיילים - פספוס די גדול. הפסד אדיר לחברה הישראלית שלא כולם נמצאים כאן. קודם כל - כי זה נצרך והכרחי (העומס הוא אדיר על מעט כתפיים). מלבד זאת - זה הפסד גדול לא להשתתף במלחמת הקיום הזו על המדינה שלנו. אני לא מתיפייף ומתחנף לאלה שרוצים לנגח את החרדים ולהתנפל עליהם. יש אחריות ענקית גם לכל אלו שלא באמת רצו את החרדים בצבא לאורך כל השנים האחרונות ולא עשו צעדים קטנים - אפילו רק כדי לייצר מסגרות מתאימות וגישה נכונה מול הציבור החרדי.
אבל דבר אחד ברור - צריך את האחים שלנו כאן. מי שלא לומד תורה (ויש הרבה כאלה. זה לא סוד), צריך לאפשר לו במסגרת מתאימה - להתגייס. וזה לא ככ קשה. רק צריך לדבר אחד עם השני בפתיחות ואהבה. לא בשנאה צינית ועוקצנית. החובה הזאת מוטלת על כולנו ובעיקר על אנשי כח האדם בצה"ל ועל פרנסי הציבור החרדי. זה אפשרי, רק צאו מהציניות והכותרות.
בואו באמת להיות יחד. ולנצח.
הכותב הוא רב רס"ן במיל', בכיר בחפ"ק מאו"ג 36. מנכל ההנהגה העולמית של בית"ר וראש המחלקה לתרבות ועברית בהסתדרות הציונית העולמית