לא הרבה יודעים אבל השבוע נפטר אחד מאנשי החינוך המיוחדים שהתהלכו כאן בשנים האחרונות: ד"ר נפתלי שטרן, שכיהן כסגן מנהל ביה''ס וכראש החוג להכשרת מורים ולהשתלמותם באוניברסיטת בר אילן.
נפתלי שטרן, שחבריי המורים ואני הכרנו אותו כ'סבא נפתלי' היות והיה סבא של מנהלת בית הספר שלנו: 'קשת שוהם', איילה קופולוביץ' שהרבתה לספר עליו ולהזמין אותו לשתף את התלמידים בסיפור חייו הייחודי היה מגדלור של השראה חינוכית.
חשבתי שראוי וכדאי להיזכר בדברים שכתב עליו הרב איתמר חייקין, ראש מכינת 'רוח השדה': "נפתלי אתה צריך שאדאג לך להסעה?" לא אין שום צורך אגיע לבד." הוא הגיע לבדו ברכבו. איש נמוך קומה, זקוף גו, דיבור רהוט, משנה סדורה, מלא חיוניות. קצת קשה להאמין שד"ר נפתלי שטרן הוא יליד גרמניה 1926...
נפתלי היה המורה האהוב על אבא ז"ל ביסודי, והוא היה הבחירה הטבעית למפגש "אנשי מעשה" האחרון, שעסק בחינוך. רצינו לשמוע ממנו את השקפתו על החינוך בישראל, מתוך פרספקטיבה של 70 שנות חינוך (בבית הספר ובאקדמיה). כל דבריו היו חשובים ואטול מהם נקודה אחת:
היזמות.
נפתלי מבקש "אל תהרגו את היזמות של המורה." הנה סיפור אחד שימחיש למה התכוון.
בחדר המורים קדמו את פניו יותר מידי חיוכים, אך איש לא טרח להסביר לו את פשרם. כשנכנס לכיתה אליה שובץ, התבררה הסיבה מהר מאוד. זו הייתה כיתה סוררת וחסרת משמעת לחלוטין, שכבר 5 מורים התרסקו עליה. נפתלי יצא מן הכיתה וניגש לחדר המנהל. בקשתו הייתה פשוטה תן לי גיבוי מלא מול ההורים ומול הפיקוח ואל תתערב במה שאני עושה למשך עשרה ימים. אם זה לא יצליח אני אקח את האחריות ואתפטר. המנהל, שכבר היה די מיואש מהכיתה, הבטיח שכן יעשה.
נפתלי חזר לכיתה ובשקט, בלי כעס, הודיע לתלמידים שכולם הולכים הביתה. כמובן שהילדים לקחו את התיקים ופרצו החוצה בצהלות שמחה. כך קרה גם בבוקרו של היום השני. ביום השלישי כבר ניגשו אליו כמה תלמידים וניסו להבין מה קורה כאן הוא אמר להם עכשיו אתם הולכים הביתה כמו כולם אם באמת חשוב לכם ללמוד בואו אלי הביתה.
שבעה הגיעו אל ביתו בערב. אשתו הגישה לילדים עוגיות ומיץ. לאחר שתיקה נבוכה נפתלי פנה אליהם "ובכן מה אתם רוצים?" "אנחנו רוצים ללמוד" והוא ענה: "עד עכשיו לא ממש התרשמתי מכך, אבל אם באמת חשוב לכם אז רק בתנאי אחד שתכתבו חוקה. מי שיחתום יכנס ללמוד ומי שלא - לא יוכל ללמוד אצלי." הם כתבו חוקה והוא אישר אותה.
למחרת הוא שב לכיתה. התלמידים הסבירו את התנאי חלק חתמו וחלק לא. אז התעורר וויכוח גדול בין התלמידים במיוחד מנהיג המפריעים בכיתה התמרמר נגד העניין. אולם הפעם התלמידים התייצבו נגדו והחליטו לעשות עליו חרם. הם הגדילו לעשות ועברו בבית הספר ובקשו מהכיתות האחרות שלא לשחק ולדבר אתו. ביום החמישי גם הוא הגיע מושפל ראש, והסכים לחתום על חוקה.
מיותר לומר שהכיתה הפכה להיות הכיתה המצטיינת של בית הספר...
תתארו לכם איזה רעש היו עושים בימינו ההורים על מקרה שכזה.. (מובן, שבמקום שלושה ימים שלא לומדים, אנחנו משלימים עם הפרעות בלתי נסבלות המתמשכות שנה שלמה...)
יזמות זה מה שכל כך חסר לנו היום בחינוך. האקדמיזציה, הרגולציה, הפיקוח, החשש מתלונות ההורים, חונקים כל יצירתיות. מורים איכותיים ומצויינים צומחים רק במקום שמאפשר לאהבה וליצירתיות שלהם להתבטא.
שום מכשיר חכם לא הפך תלמיד לחכם. שום "כיתה חכמה" לא הפכה כיתה לחכמה. וגם ריהוט מעוצב ותכנון חדשני לא באמת הביא לחדשנות. גם היום במאה ה21 אין תחליף למורה -מחנך המעולה. הוא ולא הטכנולוגיה הם שעושים את כל ההבדל.
***
חשבתי בעקבות הסיפור שבעוד כולם אוהבים לצטט את המשפט של הרב קרליבך: 'כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו', כמה נכון ומדויק הוא המשפט: כל מורה צריך מנהל אחד שיאמין בו.
ולד"ר נפתלי שטרן היה כנראה מנהל שהאמין בו. מעבר לכך, מה באמת הסיכויים של מהלך כזה נועז ויצירתי לעבור כיום?
מן הסתם ההורים היו כבר מעיפים את המחנך החדש על טיל בליסטי קרקע אוויר: המחנך משחרר את התלמידים מלימודים? מה הוא השתגע? איפה נראה לו שהוא חי? אנחנו כבר ניישר אותו...
ותובנה אחרונה: לא הפסקתי לחשוב על השורה ששבעה תלמידים הגיעו אל נפתלי הביתה ואשתו הכינה להם עוגה ומיץ. כמה אהבה ולב ענק יש בשורה הזו. כמה חינוך.
הרי היה יכול לומר: סליחה? שתלמידים יגיעו אליי מעבר לשעות בית הספר? אני מתוגמל על זה?
אבל כשאתה חי ונושם חינוך. כשאתה אוהב את התלמידים שלך באמת, אז אתה מפסיק להסתכל על ההשקעה שלך מהפרספקטיבה של השקל. כי ככה עושים חינוך אמיתי.
ד"ר נפתלי שטרן הלך לעולמו, אבל סיפוריו מעוררי ההשראה ימשיכו מן הסתם ללוות את עולם החינוך עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך.