"לא יוצאים מעזה לפני שאחרון החטופים בישראל"

"גיא זה ילד מתנה! הוא ילד של הודיה וכיבוד הורים, ילד שמח שאוהב את החיים. זה גם אחד הכעסים שלי, כי ברור לי שגם כשהוא יחזור מהשבי, חלק משמחת החיים הזאת תילקח ממנו", אומרת מירב גלבוע־דלאל, אימו של גיא בן ה־23 שנחטף ממסיבת הנובה. גיא נסע למסיבה עם חבריו עידן, רון ואביתר. עידן ורון נרצחו, גיא ואביתר נחטפו לעזה.

אחותה של מירב, טל גלבוע, היא יועצת ראש הממשלה לזכויות בעלי חיים ופעילה חברתית ותיקה ומוכרת. טל מצטרפת לריאיון ומספרת שגיא קשור באופן מיוחד לאימו. "במשפחה כולם יודעים שאין לי חוש הומור. אני לא מבינה בדיחות", מחייכת מירב, "עכשיו, כשגיא לא כאן, אני מגלה כמה הוא היחיד שיודע להצחיק אותי וזה מאוד חסר לי".

לפני שנכנסתי לביתה של מירב, חששתי. ראיינתי כבר כמה משפחות חטופים, ותמיד אני מוצאת את עצמי חסרת מילים לנוכח הסיוט שהם חיים בו. גם מירב חיה את 7 באוקטובר בכל יום מחדש, אבל כשהיא פותחת לי את הדלת אני פוגשת שמחת חיים ואפילו שובבות, למרות שהחיים שלה ושל אילן בעלה וילדיהם גל וגאיה נעצרו מאז אותו יום. מירב היא פסיכותרפיסטית גופנית, ולפני שבנה נחטף היא עבדה מהבוקר עד הלילה. כיום היא לא מסוגלת להתרכז כמעט בשום דבר מלבד בעשייה למען חזרת החטופים. זה מוטיב שלא מספיק מדובר בנוגע למשפחות החטופים: רובם חדלו מכל עיסוקיהם ומעבודתם וחייהם נעצרו לחלוטין. כל מה שהם עוסקים בו בכל רגע של היום והלילה הוא יקיריהם שנחטפו. הבתים של המשפחות מלאים בתמונות וציורים של החטופים ובכרטיסים ומדבקות לחלוקה לזכותם, והם חיים ביום אחד ארוך שכולו ה־7.10.

"רק לא חטוף"

"גיא חיכה שלושה חודשים למסיבה הזאת", אומרת מירב. "ביום שבו הוא עמד לנסוע למסיבה, הוא אמר כל הזמן 'הגיע התאריך'. בשלב מסוים זה התחיל להפריע לי ואמרתי לו: גיא, תפסיק להגיד את זה! גם התאריך של מחר יגיע ותחזור לאכול את הקוסקוס של אמא".

ידעת שהוא נוסע למסיבה בעוטף?

"לא", היא עונה. "גם הוא לא ידע, הוא חשב שזה בבאר שבע. שבועיים לפני שגיא נחטף הגיע אליי לטיפול לוחם ששירת בדרום, ואמר לי שהגזרה הדרומית חמה מאוד. אם הייתי יודעת שגיא נוסע לשם הייתי משתדלת להניא אותו מזה".

את כועסת על מי שאישר את קיום המסיבה דווקא שם?

"הקצין שאישר את המסיבה לא ידע על מה הוא חותם ולא יידע את הגזרה. הצבא לא ידע שמתקיימת שם מסיבה", היא אומרת. "מפקד הטנק שהגיע למסיבה סיפר שהגיע לשם במקרה. אז את שואלת אם אני כועסת? כן, אני כועסת על כל העולם, גם על נתניהו ועל הצבא ועל כל מי שבמשמרת שלו חטפו לי את הילד". היא מספרת שתמיד חששה מחטיפות. "שירתי בצה"ל בתקופה שבה היו כמה חטיפות חיילים וזה נשאר לי בתודעה. כשהילדים גדלו הייתי נוסעת בכל הארץ כדי להביא אותם מכל מיני מקומות. פחדתי נורא מחטיפות".

מירב מספרת שלפני שגיא נסע למסיבה הוא נכנס ויצא מהבית כמה פעמים. "לאמא שלי היה מנהג שהיא הכניסה לנו היטב: לא להיכנס הביתה אחרי שיצאת ממנו כי זה מביא מזל רע. גיא עשה את זה ארבע פעמים לפני שנסע. בפעם הרביעית התחלתי להרגיש שלא טוב לי. התכסיתי זעה קרה", משחזרת מירב. "לא רציתי להיות עוכרת שמחות וחרדתית, אז אמרתי לגיא: תזכור שגם אם אתה מקבל אגרוף, מכה כואבת, רגע אחרי זה כל הגוף שלך מתמלא באהבה של אמא ואתה מרגיש את האהבה שלי ושל אבא והאחים. ואז אמרתי לו: אתה החיים של אמא! אין ילדים כמוך, איך זכיתי בך. והוא אמר לי: אימוש, את האמא הכי טובה בעולם, ויצא".

בשעות שלאחר מכן היא חוותה חרדה גדולה. "פחדתי מתאונת דרכים. דיברתי עם בורא עולם וביקשתי שיוציא אותי מהמצב הנפשי הזה. הלכתי לכיור כדי לשטוף את הפנים וראיתי במראה המון אנשים שבאים אליי. לא הצלחתי להירגע עד שעה מאוחרת, הייתי ממש אומללה".

גל, אחיו הגדול של גיא, היה באותו לילה במסיבה אחרת. לקראת שלוש בלילה הוא החליט שהוא רוצה ללכת למסיבה כדי להיות עם גיא ולשמור עליו, כי זו הייתה מסיבת הטבע הראשונה שלו. בסביבות שש בבוקר הם שלחו למירב תמונה של שניהם מחייכים. כשהתחילה מתקפת הטילים, גיא וגל יצאו משטח המסיבה, כל אחד ברכב שלו, אבל מחבלי הנוח'בה החלו לירות על הרכבים והם יצאו מהם והתחילו לברוח. "בהתחלה גל היה בטוח שגיא הספיק לצאת מהאזור וזה גם מה שהוא שידר לי", נזכרת מירב. "הוא אמר לי 'אני בורח, יש יריות'. אמרתי לו שישלח לי מיקום והתכוונתי לצאת ולקחת אותו. לא ידעתי שיש מחבלים בדרום".

"אני ידעתי ולכן לא נתתי לה לצאת", אומרת טל, שהגיעה יחד עם אחותה לימור לביתה של מירב ברגע שהן הבינו שגיא וגל היו במסיבה. טל העלתה פוסט עם תמונה של גיא וביקשה עזרה בחיפושים אחריו. בסביבות השעה 12 החמאס פרסם סרטון של חטופים. "פתאום הטלפון שלי צלצל וצלצל, ומישהו אמר לי 'אני חושב שראיתי את האחיין שלך בסרטון'. ביקשתי שישלח את הסרטון ועדיין לא האמנתי שגיא נמצא שם. זה היה הסרטון הראשון שחמאס פרסם והוא כבר היה ערוך עם מוזיקה, שאחר כך התברר שהיא שיר הלל למוחמד דף ועם לוגו של חמאס.

"הלכתי לקצה החצר ועשיתי פליי, לא רציתי שכולם ייבהלו. המצלמה עברה על פני החטופים ואני אומרת לעצמי 'אוקיי זה לא גיא, זה לא גיא, זה לא גיא' - ופתאום ראיתי אותו. מאז אני לא זוכרת מה קרה", אומרת טל. "האחיין שלי אומר שצעקתי 'לא!' מירב עמדה והסתכלה עליי בעיניים מבועתות ולא יכולתי להתחמק מלבשר את הבשורה האיומה הזאת". טל התיישבה ליד מירב ואמרה: "גיא חי, אבל אנחנו בבעיה גדולה מאוד. הוא נחטף לעזה".

"אני זוכרת שאמרתי 'רק לא חטוף, רק לא חטוף'", נזכרת מירב. "מאז אני לא זוכרת כלום. אני חושבת שהגוף שלי עשה ריסטארט ופשוט נכבה. לא שמעתי, לא ראיתי, אלה דקות שנעלמו".

הלב נשבר פעמיים

בזמן שבו המשפחה הבינה שגיא נחטף לעזה, גל התחבא ממחבלי הנוח'בה במשך שמונה שעות. "בשלוש בצהריים נסעתי להביא את גל ממשטרת אופקים", אומרת טל. "הוא התעקש לראות את הסרטון. אמרתי לו שלא כדאי ואין טעם, אבל הוא בכל זאת צפה ואחר כך הוא ממש פירק לי את הרכב בצרחות והשתוללות פיזית של תסכול עמוק. גל בא למסיבה רק כדי לשמור על גיא והצער שלו היה שובר לב".

איך גל מתמודד היום? הוא הולך למפגשים של שורדי הנובה?

"לא ממש", אומרת מירב, "מבחינתם הטראומה הסתיימה והם עכשיו לומדים להתאושש ממנה, ומבחינת גל כלום עוד לא נגמר עד שגיא לא יחזור". גל עושה הרבה הסברה בחו"ל ומצטרף למשלחות שונות כדי לדבר על נושא החטופים.

איך מחזיקים מעמד?

"יש דבר אחד שמירב לא מוותרת עליו", אומרת טל, "היא ואילן מתנדבים כל שבוע ומביאים לחיילים בכל רחבי הארץ את החלות והעוגות של החמ"ל המתוק". את החמ"ל המתוק הקימה עורכת הדין תמר ארבל, ובמסגרתו אופות נשים רבות חלות ומאפים לחיילי צה"ל. "זה הריפוי שלנו", אומרת מירב. "אנחנו באים להגיד תודה לחיילים שעושים הכול כדי להחזיר את גיא ואת שאר החטופים ונלחמים להגן על אזרחי מדינת ישראל".

"בשביל החיילים מירב ואילן הם פשוט השראה", אומרת טל, "משפחה של חטוף שלוקחת את הצער למקום של נתינה".

"מה שמחזק אותי במפגשים עם החיילים הוא שאני רואה שם את מימוש החזון שלי בקשר לחברה הישראלית", מסבירה מירב. "שם אפשר לראות את האחדות, איך חייל יוצא מהמקלחת והשני חוזר עם טלית מהתפילה וכולם יושבים יחד לארוחת בוקר באחווה אמיתית ובאהבת חינם. זה נותן לי כל כך הרבה תקווה וכוח.

"חוץ מהפעילות הזאת, אנחנו כל הזמן עסוקים בלגרש את המחשבות השליליות ולחשוב מחשבות טובות. יש תמונה שטל מצאה שבה רואים את גיא נכנס הביתה. בכל פעם שיש לי מחשבה מצערת, אני מדמיינת את התמונה הזאת ואת החזרה שלו הביתה. אני לא נותנת לאף מחשבה רעה להיכנס. קנינו לו אוטו חדש ויש פה סוכה שהוא צריך לפרק עוד מהשנה שעברה. הוא הבטיח לאילן שאחרי המסיבה הוא יעזור לו לפרק אותה, ומאז היא מחכה לו. הוא מחויב לחזור הביתה, אין שום אופציה אחרת".

לפני כמה חודשים עברה מירב ניתוח לב פתוח והיא עדיין נמצאת בשיקום ארוך. "הייתה לי בעיה קודמת בלב", היא אומרת, "אבל שברון הלב שלי האיץ את הפתולוגיה. מהרגע שגיא נחטף הרגשתי שכל הזמן כואב לי הלב".

"בכל פעם שהיא הייתה אומרת 'כואב לי הלב' הייתי אומרת לה 'בטח שכואב לך הלב, חטפו לך את הבן'", נזכרת טל. "כשהיינו בלוויה של אליקים ליבמן וחזרנו ממערת המכפלה, היינו צריכות ללכת כברת דרך ארוכה ומירב ממש התקשתה ללכת. ניסיתי לעודד אותה ואמרתי לה 'יאללה פדלאה, תזיזי את עצמך'. מסתבר שכמעט הרגתי אותה".

"עכשיו אני אחרי הניתוח, החליפו לי את המסתם, אבל אני עדיין מרגישה את אותו הכאב בלב", אומרת מירב בצער.

"רונן צור? אכלנו אותה"

כיועצת ראש הממשלה לזכויות בעלי חיים, טל היא חיה פוליטית, בעוד מירב אינה מעורבת כלל בפוליטיקה. "כשראינו לראשונה בטלוויזיה שרונן צור מנהל את מטה החטופים, אמרתי למירב 'אכלנו אותה'. היא בכלל לא ידעה מי הוא, והסברתי לה שזה אדם שעד לפני זמן קצר ערך כנסים בנוגע לאופן ההתמודדות עם 'הרעל הביביסטי', כלשונו".

שבועיים לאחר החטיפה המשפחה הגיעה לכיכר החטופים. "אנשים כבר הפגינו שם עם מדבקות של 'אשם במחדל' ו'חופשי בארצנו'", אומרת טל. "לא הבנו מה הקשר של החטופים למפגיני קפלן. זו המשפחה שלי, זה גיא שלנו, מה הקשר שלכם לדבר הזה? הרי ראינו אתכם מפגינים בקורונה ואחר כך ברפורמה בדיוק באותו אופן. למה אתם מתלבשים על הנושא הזה? אלה החיים של האהובים שלנו! היה לנו ברור שהנושא של החטופים צריך להיות קונצנזוס של כל מדינת ישראל ולא פוליטי בשום צורה".

טל ניסתה לדבר עם המפגינים: "אמרתי להם שאני דודה של גיא שנחטף לעזה ושאנחנו מבקשים שבכיכר לא תהיה פוליטיקה. בהתחלה אנשים הקשיבו, לקחו את המדבקות וזרקו אותן לפח מתוך הבנה שככה זה צריך להיות, אבל אז מישהי עברה וזיהתה אותי. היא התחילה לצעוק: 'זה הכול בגללכם! בגלל הביבי שלך'. אנשים צעקו לי 'ביבי שלח אותך', ואז מתוך כעס פלטתי קללה כלפיה". זמן קצר לאחר מכן רביב דרוקר העלה את הסרטון בתוכנית 'המקור' והציג את טל כיועצת ראש הממשלה. "הוא לא ציין את העובדה שהאחיין שלי חטוף בעזה. במשך חמישה ימים התנהל נגדי קמפיין ברשתות החברתיות: 'טל גלבוע, יועצת ראש הממשלה, מתנגחת במשפחות של חטופים', כשהאמת היא שאני משפחת חטופים והמפגינים שצעקו עליי הם שהתנגחו בי".

איך את מתמודדת עם ההתקפות התקשורתיות?

"אני ממש לא מתרגשת", היא אומרת, "אני פעילה חברתית כבר כל כך הרבה שנים. גם בתחום של בעלי החיים תמיד נחשבתי רדיקלית בנוגע למשחטות ובתי מטבחיים למשל. יש לי עור של פיל כשמדובר בי, אבל אני לא חסינה כל כך כשפוגעים במשפחה שלי".

בשבוע שעבר היא פרסמה פוסט בנוגע לצביקה מור מפורום תקווה, לאחר שבת משפחה של חטופה דיברה נגדו בריאיון טלוויזיוני. "כאב לי כל כך שהיא דיברה כך על צביקה. היא אמרה שמשפחת מור היא משפחה שמקדשת מוות ושהיא לא בטוחה שזה מה שאיתן היה רוצה שהמשפחה שלו תעשה. עמדתי מול צביקה עם דמעות בעיניים וביקשתי ממנו סליחה. תבינו, כשצביקה מגיע לכנסת הוא עובר שם התעללות על ידי משפחות חטופים אחרות. הם צועקים עליו ועל שמעון אור, הדוד של אבינתן החטוף".

טל מספרת שלוועדות בכנסת מגיעים אנשים שכבר אינם נחשבים למשפחות של חטופים, בין אם בנסיבות טובות שבהן יקיריהם חזרו בעסקת החטופים הראשונה, ובין אם בנסיבות איומות שבהן התברר כי קרוביהם נרצחו וגופותיהם הוחזרו לקבר ישראל. "אין חטוף אחד שהודיעו שהוא נרצח בשבי ולא ישבתי ובכיתי עליו. אני יודעת מה עובר על כל משפחה, אנחנו חיים את הגיהינום הזה. הפחד הכי גדול שלנו הוא מבשורות רעות כאלה. אני מזדהה מאוד עם הכאב של המשפחות, אבל מגיעים לכנסת אנשים שלא אמורים לייצג משפחות חטופים כי אין להם יותר חטופים בעזה, ואם הם צועקים על שמעון וצביקה זה כבר עובר את הגבול. איך אתם מעיזים בכלל?"

הפוליטיזציה של נושא החטופים חודרת גם למערכת החינוך, בלי מחסומי גיל, מעידה טל. יום לפני הריאיון היא כתבה מכתב למנהלת בית הספר של בתה הצעירה. "זו כבר פעם שנייה מתחילת השנה שבה מורה נכנסת לשיעור ואומרת שהחטופים לא חוזרים כי נתניהו מטרפד עסקת חטופים ממניעים פוליטיים. לא כל המורים יודעים שהבת שלי היא בת דודה של חטוף, והילדה חוזרת בוכה מבית הספר", נזפה גלבוע במנהלת.

"נתניהו הוא ברזל יצוק"

טל גלבוע מונתה במשרת אמון כיועצת של ראש הממשלה לזכויות בעלי חיים. אני שואלת אותה איך זה לעבוד לצידו של נתניהו. "נתניהו הוא האדם היחיד בעולם שאני לא מצליחה לתאר במילים", היא מודה. "הוא בן 75, ואין אף אחד מכל הצעירים שעובדים איתו שעומד בקצב שלו. כשחזרנו לכנסת אחרי שהיינו באופוזיציה במשך שנה וחצי, העובדות של מזנון הכנסת אמרו לנו: 'איזה כיף היה כשלא הייתם פה! היינו יושבות רגל על רגל, עובדות שעות קצרות והולכות הביתה מוקדם. שכחנו כבר את ימי העבודה הארוכים בכנסת כשנתניהו הוא ראש הממשלה'".

יש לך גם ביקורת עליו?

"כל חיי הצבעתי לליכוד. היו זמנים שכעסתי עליו, אבל מאז שאני קרובה אליו אני מעריכה אותו יותר ויותר. זה בן אדם שנמצא בשליחות אמת למען עם ישראל, ארץ ישראל ואזרחי ישראל".

הלשכה שלו נמצאת עכשיו תחת מתקפה. את חוששת?

"כל מי שסביב נתניהו נמצא בסיכון, אבל זה לא מטריד אותי. מאז שגיא חטוף הכול התגמד". יחד עם זאת, היא מודה שהרדיפה שנתניהו עובר היא בלתי נתפסת. "הייתי לצידו כשהגישו נגדו את כתב האישום. שאלו אותי אז אם אני לא מפחדת להצטרף לצוות שלו, ואני אמרתי שנגד נתניהו יש כתב אישום אחד, אבל נגדי יש ארבעה", היא צוחקת. כפעילת זכויות אדם היא נעצרה פעמים רבות על הסגת גבול וכדומה כשנכנסה לתעד משחטות, רפתות ומקומות שבהם בעלי חיים עוברים התעללות. "למרות שעברתי בעצמי מסכת ארוכה עם מערכות החוק במדינה, ראיתי פתאום מה קורה כשהמערכות הללו מחליטות להתלבש עליך. הייתי קצינה ושירתי חמש שנים בצבא, מאוד האמנתי במערכות של המדינה והתאכזבתי מאוד".

יש לנתניהו רגעים של משבר?

"נתניהו הוא ברזל יצוק, אי אפשר להזיז אותו. יש לו משפחה שמאוד מאמינה בו ותומכת בו, אבל גם הם עוברים התעללויות. אני לא יודעת אם יש פוליטיקאי שעבר דברים כמו שהוא עבר, אבל כולם כבר התרגלו לרדיפה ואני חושבת שהוא הבין שהוא לא יכול לשנות את זה".

"דיבור על עסקה מחזק את חמאס"

"עד שאחרון החטופים לא יימצא במדינת ישראל, אסור לנו לעזוב את עזה ויהי מה", אומרת טל. "אנחנו ניאלץ לעשות עסקה עם השטן ואני מבינה שבשביל עסקה נצטרך להפסיק את המלחמה, אבל זה חייב להיות רק אחרי שכל 101 החטופים יהיו בבית ועד אז אנחנו חייבים להמשיך להילחם. חמאס דורש שנוציא את כל הכוחות, נפסיק את המלחמה ורק אז הם יחזירו את החטופים. אסור שזה יקרה".

מירב, מה דעתך?

"אני אומרת בדיוק את אותו הדבר, אבל אני רוצה לשמוע בתקשורת שמעבירים מסר לחמאס שאומר שנעזוב תמורת כל החטופים ושנסכים לצאת בשלבים בעד שחרור הדרגתי של חטופים. גם אני סבורה שאסור שהחיילים יעזבו את עזה כל עוד יש לנו חטופים שם".

"אני חושבת שלא צריך לדבר על עסקה בתקשורת", אומרת טל, "זה מחזק את חמאס".

"הרבה פעמים כעסתי על עצמי שלא קראתי לעסקה בכל מחיר, כמו משפחות אחרות", מודה מירב, "הרגשתי כאילו אני לא נלחמת מספיק בשביל גיא, אבל ידעתי שאסור שהצבא יצא משם ולא משנה מה הן התחושות הפנימיות שלי בתור אמא. יש אולי ציפייה ממשפחות חטופים שיגידו 'קחו הכול ותביאו את הילדים', אבל אני מסתכלת בראייה רחבה יותר. אנחנו צריכים לעמוד על שלנו ולקבל את הביטחון בחזרה". כיום היא סבורה שההישגים בעזה מאפשרים את הפסקת המלחמה, בתנאי שכל החטופים יוחזרו לפני שהצבא יוצא מהרצועה.

"אנחנו צריכים לחכות ל־20 בינואר", אומרת טל ומתכוונת להחלפת הממשל באמריקה. "אני לא רוצה לחכות ל־20 בינואר", אומרת מירב, וטל מסבירה כי אחותה מכוונת לכך שכבר יותר מחצי שנה הממשל האמריקאי לוחץ על ראש ממשלת ישראל להכניס עוד ועוד משאיות של סיוע הומניטרי, הרבה יותר ממה שנכנס כעת. "זה שאנחנו לא שולטים על הסיוע זה רע מאוד לחטופים. אין מדינה שנותנת סיוע לאויב בזמן מלחמה".

למה הצבא לא מחלק את הסיוע בעצמו?

"יש דברים שאני לא יכולה להגיד".

מדוע לדעתך לא מבצעים פעולות לחילוץ חטופים?

"מאז החילוץ של אלמוג, שלומי, אנדריי ונועה הורידו את כל החטופים למנהרות. את פעולות החילוץ של החטופים על ידי הצבא רק נתניהו יכול לאשר, והוא מאוד מחמיר בנושא ולא מאשר את זה בקלות. הוא סבור שזה מסוכן מאוד ותמיד עובר כחוט השערה בין חיים למוות. אני חושבת שהוא צודק".

"כאמא, אני צריכה להודות לה'"

שתי האחיות גדלו בבית חילוני מאוד. "באנו מבית שאכלו בו חזיר ביום כיפור", מודה טל. "דווקא אמא, שעברה חיים קשים, תמיד הייתה אישה מאמינה. היא לא שמרה מצוות, אבל תמיד ידענו שהיא מאמינה באלוקים", מוסיפה מירב. "אני תמיד האמנתי בבורא עולם וגם עכשיו אני כל הזמן מדברת איתו, אפילו כשאני כועסת. הוא לקח את הילד שלי בהשאלה והוא מחויב להחזיר לי אותו". מירב גם מצליחה לראות את החסד הגדול שנעשה למשפחתה כאשר גל חזר הביתה בריא ושלם: "ה' החזיר לי את הבן הגדול שלי. אני צריכה להגיד לו תודה. יש הורים שאיבדו שני ילדים ב־7.10. גל חזר הביתה וגם גיא יחזור. 390 צעירים נרצחו בנובה והבן שלי בין 40 חטופים. זה לא נס? זו לא שמירה?" היא מזכירה.

"אני לא האמנתי באלוקים", אומרת טל, "אבל משהו התחיל להשתנות אצלי כשנכנסתי לפוליטיקה. לא הכרתי חרדים לפני זה, ותמיד סיפרו לי כמה הח"כים החרדים הם איומים, אבל פתאום מצאתי את עצמי מדברת איתם על צער בעלי חיים וגיליתי שהם שירותיים ברמה הכי גבוהה שיש ולא רק למגזר שלהם, ושהם לא דומים בכלל למה שאמרו עליהם. נחשפתי לעולם אחר וכיום אני מרגישה הכי בבית דווקא עם דתיים וחרדים, הרבה יותר מאשר עם כל אוכלוסייה אחרת".

גם ביהודה ושומרון היא מרגישה הכי בבית: "אני יודעת שמתישהו אעבור לגור שם. תמיד אני אומרת לצביקה מור: 'אתם המשפחה שלי'. מאז שאני עובדת עם נתניהו אני לא מרגישה בנוח בשום מקום. בכל מקום דחקו אותי, ודווקא בחברה הזאת מקבלים אותי אפילו כשיש חוסר הסכמות". טל מתגוררת בכפר סבא, ברחוב שבו חוץ ממנה ומבן זוגה רועי כל השכנים דתיים. "עברתי לבית הזה לפני עשר שנים. נכנסתי עם חמישה כלבים ועם הלוק המיוחד שלי שכולל קעקועים וצבעוניות. לשכנים היה קשה איתי, ואני יכולה להבין אותם. נכנסה לרחוב שלהם מישהי שונה לגמרי". השינוי הגיע בתקופת הקורונה. "השכנים התפללו מחוץ לבית שלי, וכל פעם הייתי מכניסה את הכלבים לתוך הבית כדי שלא ינבחו על המתפללים. יום אחד הם באו אליי עם יין וכתבו לי: 'תודה רבה לך, אנחנו מרגישים את ההשתדלות, מתפללים עלייך ועל כל עם ישראל'".

"מאז שגיא נחטף אני אומרת בכל בוקר תפילה לשלום מדינת ישראל, תפילה לשלום החיילים, תפילה לחטופים ושיר למעלות", משתפת טל. "כשהיינו באופוזיציה, בן הזוג שלי התחיל להניח תפילין ולעשות קידוש ואני התחלתי להדליק נרות שבת, כי הרגשתי שהמדינה מאבדת את הכיוון. זה נורא הפחיד אותי. הבנות שלי למדו בבית הספר על הכול - להט"ב, טבעונות וכו' - אבל לא היה להן מושג מה זה תשעה באב. צריך לחזור למקום שבו אנחנו יודעים למה אנחנו נמצאים פה".