אני זוכר את החורף הראשון שלי בירושלים לפני כמעט 17 שנה. גרתי אז בבית וגן, ובכל בוקר צעדתי לישיבה התיכונית שבה ניסיתי ללמד את מיטב הנוער את השפה האנגלית. אגב, עד היום אני פוגש תלמידים מאז והם אומרים לי שהייתי מורה מצוין (אבל כשאני מבקש מהם להגיד את אותו משפט באנגלית הם מחייכים בנימוס וממשיכים ללכת, אז כנראה שזה נתון שאפשר לכל הפחות להתווכח עליו).
בכל אופן, בחזרה לחורף. עם הגשם הראשון הלכתי לחנות כדי לקנות לי מטרייה שתגן עליי מהממטרים העזים. כבר בחנות המוכר הסתכל עליי במבט חשוד, כאילו מטרייה היא לא מוצר שאמורים לרכוש. אפילו את המחיר היה נראה לי שהוא מאלתר. הוא ליווה אותי אל הדלת תוך שהוא ממלמל פרקי תהילים לרפואת הנפש. גם ברחוב התגובות היו מוזרות, כאילו לא ראו הירושלמים מעולם אדם עם מטרייה. כשהגעתי לעבודה, חבר בחדר המורים גילה לי את הסוד: בירושלים לא מסתובבים עם מטרייה. הרוחות הירושלמיות שמו להן למטרה להפוך כל מטרייה למפרש מופרע שעניינו האחד הוא להעיף את האוחז בו ישר לכביש בגין כמו מרי פופינס בשעתה, רק עם הרבה פחות הדר ובלי נאמברים מוזיקליים.
בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט עליי, אבל נוכחתי די מהר לדעת שהמטרייה שלי חסרת תועלת. הרוח מעיפה אותה הצידה בפראות, שלא לדבר על הגשם עצמו שמגיע ברובו מהצד בכלל, כאילו העננים הירושלמיים ממוקמים בגובה הדשא ויורים את תכולתם במאוזן. בקיצור, קניתי מעיל טוב וחסל.
אבל אם יורשה לי, אני חושב שבאופן כללי כל הקונספט של מטרייה הוא לא מאוד מוצלח. טעות היסטורית שאנחנו מתעקשים להיאחז בה, אשליה של פתרון. הרי המטרייה הזאת יש בה הרבה יותר נזק מתועלת.
ראשית כול, היא לא באמת מגינה עליך. שזה האל"ף בי"ת של להיות מטרייה. זו היומרה שבגינה היא תופסת לנו מקום חיוני בארון. כי הגשם המבורך יורד לא רק מלמעלה ובטח לא מלמטה, אלא כמצליף. גם אדם שראשו ורובו במטרייה לא יוצא יבש מהסיפור הזה. שלא לדבר על שפריצים ממכוניות חולפות. הו לא, זה לא תחום השיפוט שלה.
אז אני אומר: ממה נפשך! אם הגשם הוא באמת הטפטוף - אז מעיל זה גוד אינאף. ואם הגשם נותן בראש - לא המטרייה היא זו שתציל אותך.
דבר שני, מטרייה היא אקססורי בעייתי מאוד. גם כשהיא יבשה זה לא להיט גדול, אז כשהיא רטובה בכלל אין מה לעשות איתה. הנה, יצאתם מהבית, פתחתם מטרייה והיא נניח מגינה עליכם מהגשם והגעתם בשלום לעבודה. מה עושים עם המטרייה הרטובה הזאת עכשיו? מניחים אותה פתוחה בכניסה למשרד? מה אנחנו בכיתה ג'?
וכשהגעתם לרכב עם מטרייה רטובה, איפה מניחים אותה? שתרטיב את כל האוטו? על מי אנחנו עובדים? הרי המטרה של המטרייה היא לשמור עלינו יבשים, אבל היא מביאה איתה את כל המים בחזרה הביתה, אז מה עשינו בזה? אין המוצר שווה בנזק ההלך.
אבל כל זה מילא. ניחא. נגיד שממש כמו גוף האדם, גם המטרייה אמורה להיות 60 אחוז מים. אבל מה נגיד על חוויית המשתמש? מטרייה קלאסית מורכבת מקיסמי מתכת ארוכים שמחוברים זה לזה בכוח האמונה ובורג קטן אחד שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת.
אורך חייה של מטרייה טיפוסית הוא משהו כמו חמישים שניות מרגע הפתיחה הראשונה ואני לארג' איתכם. המוצר היחיד ששובק חיים מהר יותר הוא מדפסת.
אבל האם זה אומר שאנחנו משליכים את המטרייה התקולה לפח? הו לא! לכל אחד מהקוראים יש בבית מטרייה שבורה, אתם יודעים בדיוק איפה היא. "היא לא שבורה", תגידו, "כולה עקומה קצת באחד הצדדים". ואתם תמשיכו לנסות להשתמש בה. אתם יודעים למה? כי זה מוצר שמלכתחילה לא עובד, אז למה שעקמת קטנה תשנה משהו?
ואם עוד לא השתכנעתם, הרשו לי ללכת על טוויסט אקדמי. שיטוט מהיר בוויקיפדיה מגלה שהמטריות הראשונות הומצאו בסין העתיקה לפני שלושת אלפים שנה. ולא להגנה מפני הגשם! לא לא. מדובר היה במטריות שהיו מקושטות בסימונים מיוחדים והן היו סמל למעמדו החברתי של האוחז בהן. היום מטריות במחילה הן סמל לאדם שהשתבשה עליו דעתו.
רק בשנת 1730 התחילו להשתמש במטריות להגנה מפני הגשם, וגם אז היו אלה רק נשים, כי לגברים זה היה נחשב "לא מכובד". זה לא אני אומר, זה ויקיפדיה אומרת. אני רק מסכים. מאוד.
אם להיות לרגע פסיכולוג בשקל אני חושב שההיאחזות שלנו במטרייה נובעת מההתמכרות שלנו לאשליה של שליטה. הרצון לעשות סדר בשיגעון, לאלף את הבלתי ניתן לאילוף. אבל הכישלון ידוע מראש והתוצאות ספוגות המים בלתי נמנעות. אז אולי כדאי לנסות לשחרר, להשלים עם זה שבחורף נרטבים וללכת על מעיל טוב ושלום על ישראל.
אה, ואם לא השתכנעתם לגמרי דברו איתי בפרטי, יש לי שבע מטריות שתופסות מקום בארון ואשמח למכור לכן אותן. שבורות כמובן, אבל כאמור, מה זה באמת משנה.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com