שעון הזהב ששמר סוד של חיים ואובדן

הירושה

זמן קצר לאחר פטירת אבי בגיל 86, אמי העניקה לי את שעונו, ארוז בקופסה אדומה ומעוטרת באותיות זהב. שעון הזהב, תוצרת חברת פטק פיליפ השוויצרית, היה החפץ היקר ביותר שאבי קנה מימיו.

כשאר יהודי שארית הפליטה שהגיעו לארץ מאירופה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת היינו מעוטי יכולת וגרנו עם משפחה נוספת בדירה קטנה ליד שוק הכרמל בחיפה. כשהגעתי לגיל בר המצווה, מצבנו הכלכלי השתפר. למרות שהיה צנוע ועניו מטבעו, אבי הפתיע אותנו כשקנה לעצמו את שעון הזהב היוקרתי. "אחרי 120," נהג לומר לי בגאווה, "השעון הזה יהיה שלך".

לאחר מות אבי ז"ל, כשפתחתי בזהירות את קופסת השעון, נדהמתי למצוא תמונה קטנה ומצהיבה של שתי נשים צעירות טמונה בקפלי תעודת האחריות. מעולם לא ראיתי את התמונה הזאת ולא הצלחתי לזהות את הנשים. אמי הופתעה מהתגלית אך לא הציעה הסברים. ידעתי שאבי רצה שאראה את התמונה הזאת. לא הצלחתי להבין מדוע.

רק כעבור שבע עשרה שנים נפתרה התעלומה הזאת, ומקומה של התמונה בחייו של אבי - ובחיי שלי - התבהר..

***

אבי גדל בקרשניק, עיירה סמוכה ללובלין, לצד עשרת אחיו ואחיותיו. הוריו, שהיו בעלי טחנת כוסמת התפרנסו בכבוד. משפחת אבי נמנתה עם חסידי גור, ואבי נקרא על שם בעל ה"שפת אמת", אחד ממנהיגיה הגדולים של חסידות גור. בתחילת השואה, כשהיה בסוף שנות ה-20 לחייו, אבי נלקח למחנה העבודה האכזרי בודז'ין ליד לובלין, שם שרד כשהעמיד פנים שניחן במיומנות של נגר. במאי 1944, המחנה נסגר, והאסירים הובלו בצעדת מוות למחנה ההשמדה מיידנק. אבי נמלט מצעדת המוות כשקפץ לתעלה בעיקול השביל, והסתתר עד סוף המלחמה.

מיד אחרי המלחמה, אבי חזר לרחוב נרוטוביצ'ה בעיר הולדתו קרשניק, אך לא מצא ניצולים. הוריו, סבו וסבתו, וכל אחיו ואחיותיו - למעט אחות ואח אחד שהיגר לארץ ישראל לפני המלחמה - נרצחו. אבי עזב את קרשניק ועבר לגרמניה ובשנת 1947 הוא פגש את אמי והם התחתנו במחנה עקורים קודר. יש לי תמונה בודדת ובלויה מחתונתם. איש מהמצולמים בה לא מחייך. לא האורחים, לא הורי אמי (שניצלו "בזכות" גירושם לסיביר), אפילו לא הכלה והחתן. מיד לאחר החתונה הורי עלו לארץ ישראל. תוך חודשים ספורים, אבי גויס לצה"ל שזה עתה הוקם ושירת במלחמת העצמאות כמפעיל מרגמת דווידקה בצפת ובגליל העליון. לימים, כשהייתי ילד, אבי הראה לי את שדות הקרב שבהם לחם בצפת ובהר כנען. אהבתי במיוחד לשמוע על הגשר שהקים ליד הקיבוצים דן ודפנה מעל נחל שוצף בלילה ארוך ואפל תחת אש אויב. עבורי, הגשר הפך סמל למאבקו ההרואי לְגַשֵּׁר בין עברו המעיק לבין חייו החדשים והמעצימים בישראל.

בחיפה, אבי היה בעל עסק סיטונאי לתוצרת חקלאית ובמיוחד לבננות שתבע את כל זמנו. הוא קם מדי יום בשעה 2:30 לפנות בוקר כדי לרדת מהדר הכרמל לשוק הסיטונאי של תנובה ליד הנמל. אפילו בימי הקיץ הלוהטים, כשהטמפרטורות טיפסו לעתים קרובות מעל 39 מעלות, אבי חבש מגבעת. הוא אהב ודאג לאמי והיה בעל ואב מסור ביותר. אבי התגאה מאוד בשני ילדיו, שנקראו על שם אביו והסבתא רבתא שלנו מצד אמי, שניהם נרצחו בשואה.

הוא מיעט לדבר על השואה. עם זאת, אני זוכר, חלום בלהות שהדהים אותי. לילה חורפי אחד, כשאבי היה חולה בשפעת וקדח מחום גבוה, הוא החל לשיר באידיש "עס ברענט ברידערלעך, עס ברענט" מאת מרדכי גבירטיג:

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

עיירתנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ,

בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,

לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,

עִקְבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,

הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,

אֵשׁ הָעֲיָרָה.

(שיר זה נכתב בתגובה לפוגרום ביהודי העיירה פשיטיקב בשנת 1936, תרגום של אברהם לוינסון)

אבי היה נמוך קומה אך חזק פיזית; אפילו בשנות ה-70 לחייו, הוא גבר עליי בקלות בהורדת ידיים. הוא היה עדין וטוב לב אך אמר את מילותיו במשורה. הוא מיעט לדבר על עברו ושנות המאבק שלו בתקופת השואה ובמדינת ישראל הצעירה.

אחרי פרישתו מעבודתו המפרכת, אבי הקים סדנת נגרות במקלט בבית המגורים שלנו. במיומנויות שפיתח במחנה העבודה, הוא גילף ציפורים מעץ זית. עתה אני מבין מדוע הוא בחר לפסל ציפורים.

יש להן כנפיים.

***

כשקיבלתי את שעונו של אבי ואת התמונה המצהיבה שהוסתרה בתוך קופסת השעון, חשתי שירשתי חלק מקודש הקודשים של אבי, משהו מליבת ישותו. אבל אמי לא הייתה מוכנה, או לא הייתה מסוגלת, לענות על שאלותיי לגבי התמונה. מתוך רגש כבוד עמוק כלפיה, החלטתי לחקות את ברית השתיקה של אבי. גם אני בחרתי להיאלם, לזמן מה.

אחרי פטירת אמי, הצגתי את התמונה המסתורית בפני כמה קרובי משפחה, ניצולי שואה, שלא הצליחו לזהות את הנשים. הצעד הבא שלי היה לחפש במאגר של "יד ושם" המכיל מסמכים של קורבנות וניצולים מתקופת השואה שנעשה אז זמין באינטרנט. נדהמתי לגלות סריקה דיגיטלית של מסמך בכתב ידו של אבי משנות ה-50, ותיעוד נוסף שהוגש על ידי אישה לא ידועה המתעדים את רציחתם של אישה בשם חיה הולצברג גולדברג ושתי בנותיה. אחרי חקירה קצרה גילינו שכמה מבני משפחת הולצברג - בני דודים ראשונים של אבי, שפגשתי בחטף עשורים קודם לכן עדיין בחיים ומתגוררים בניו יורק.

במפגש מרגש שנכחו בו אשתי, ילדינו ונכדינו, נדהמנו לשמוע מג'ק הולצברג, אחיה הצעיר של חיה, שאבי היה נשוי לחיה לפני המלחמה. בדמעות בעיניו, ג'ק הצביע על האישה בצדה הימני של התמונה שמצאתי בקופסת השעון ואמר: "זאת אחותי."

גילינו שלחיה ולאבי היו שתי בנות, חוה ותינוקת בת מספר ימים. זמן קצר לאחר לידת התינוקת השנייה, הנאצים חיפשו יהודים במקום המסתור של המשפחה בקרשניק. וכשהתינוקת החלה לבכות, הונחה יד על פיה כדי להשתיקה. התינוקת נחנקה למוות בשוגג לפני שהוריה הספיקו לקרוא לה שם בבית הכנסת. אימה חיה קברה את התינוקת המתה בבית הקברות בקבר רדוד ולא מסומן. ג'ק סיפר שחיה אחותו סיפרה לו שבלילה שלאחר מכן היא חלמה שאימם הבטיחה לה שהתינוקת המתה נמצאת "איתה". זמן קצר לאחר מכן, שאר המשפחה נתפסה על ידי הנאצים. אבי הועבר לבודז'ין, אך אשתו חיה ובתם חוה בת ה-7 נרצחו בתאי הגזים במיידנק.

"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. ויקום מעל פני מתו," (בראשית כג, ב). מה פירוש המילה "ויבא" בפסוק הזה?

"תיבת 'ויבא מרמזת על הנסיגה מן החלל הציבורי אל מסתור הבית: 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך' (ישעיה כו, כ), 'ותבא בי רוח ותעמדני על רגלי וידבר אתי ויאמר אלי בא הסגר בתוך ביתך' (יחזקאל ג, כד). אברהם ביכה את שרה בתחום הפרט אך לא במקום המפולש לכול. הוא נסוג מן המרחב הפתוח כדי לבכות." הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק -מן הסערה, עמוד 69

ויש שהבכייה היא בחדרי ליבו של האדם.

כמו ניצולים אחרים של הדור השני לשואה, לעולם לא אדע את אופיו של אבי לפני השואה, ולעולם לא אתפוס את גודל האובדן המחריד שחווה. חוסנו בהגנה על משפחתו החדשה מהזוועות שרדפו אותו לאורך חייו, נבע מאומץ וכוחות נפש שאני מעריץ ומוקיר עמוקות. הלוואי ויכולתי לומר לו זאת עכשיו.

מספר חודשים אחרי המפגש המרגש, בתי שלומית ילדה תינוקת. היא קראה לה חיה. התקשרתי לג'ק. הוא בכה. אבי היה גאה.

דברי סיום

טראומה משנה את הדנ"א שלנו. בכוחה לשנות את מהלך חיינו ולהשפיע על דורות העתיד. הזיכרון הקולקטיבי הקשור לפוגרום הנורא של 7 באוקטובר 2023, והמלחמה בת השנה שבאה בעקבותיו, עשוי להוביל למספר הגדול ביותר של יהודים הסובלים מפוסט טראומה מאז השואה. מחקרים מדעיים מעריכים כי למעלה מחצי מיליון בני אדם בישראל נמצאים בסיכון לפוסט טראומה.

כיצד מתמודדים עם האתגר הזה?

הערת שוליים

בגיל 94 מספר שנים אחרי המפגש הדרמתי ג'ק שרד בדרך נס מחלת קורונה חריפה ונפטר כשנה לאחר מכן.

מאז שסיפור השעון הזה פורסם באנגלית ב-The Tablet בשנת 2012, יד ושם הפיק סרטון יוטיוב קצר באנגלית שנצפה יותר מ-770,000 פעמים. הסיפור סוקר גם בניו יורק טיימס ועל ידי יצרני השעונים פטק פיליפ.

הכותב יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס לאונקולוגיה הקרנתית במכללת אלברט איינשטיין לרפואה.