באולפן ערוץ 7 מתארחת הרבנית שלומית קרויזר, אמו של חבר הכנסת יצחק (איציק) קרויזר, החוזרת בשיחה לאסון שפקד את משפחתה לפני 17 שנים כאשר נהרגו שניים מילדיה, ישי ושלמה ז"ל בתאונת דרכים.
שלמה היה אז בגיל 24, מ"פ בחרוב שהיה אז בחופשה זמן קצר לפני שחרורו מהשירות. הוא נסע לבית הספר של ישי, אחיו, על מנת להביא אותו הביתה. "ישי ועוד שלושה חברים כבר היו על ההסעה, אבל מי יסרב להצעה לנסוע בג'יפ עם חייל. הם ירדו מההסעה וכשהגיעו קרוב לישוב התחיל לרדת גשם ראשון והרכב הצבאי, שעבר מבחן בטיחות זמן קצר לפני כן, החליק והתנגש באוטובוס. שלמה, ישי ועוד שני חברים, איתן אורנבך ואחיה חורי, נהרגו במקום. חבר נוסף, בן הישוב ניצל", מספרת הרבנית.
הרבנית קרויזר מספרת על תכונותיו המיוחדות של שלמה שהקפיד לראות את הזולת, בין אם בתוך הצבא ובין אם מחוצה לו. כך היה גם ביחסו לחייליו שרבים מהם סיפרו על העזרה האישית שקיבלו ממפקד הפלוגה. אחד מהם הסתייע בשלמה לאחר נישואיו ולימים אביו היה איש החברא קדישא שטיפל בשלמה.
ישי היה אז מעט לפני בר מצווה. המשפחה כבר הזמינה אולם לפני האסון. גם הוא, מספרת הרבנית, היה מלא ברגישות לזולת, מה שבא לידי ביטוי גם ביחס לבעלי צרכים מיוחדים.
בהמשך השיחה עמה מספרת הרבנית על ההתמודדות כמשפחת רב ורבנית הישוב במצפה יריחו שמתמודדים עם טרגדיה קשה יחד עם הטרגדיה של שתי משפחות החברים הנוספים שנהרגו ומשפחת החבר הפצוע. "הרגשנו עטיפה מאוד גדולה מהאנשים. חיבוק גדול מתושבי הישוב", היא מספרת ומציינת על הקשר ארוך השנים בין המשפחה לישוב ולקהילה והתנהלותם אחרי המשבר הייתה לא מתוך מחשבה על מעמדם כרב וכרבנית הישוב, אלא מתוך טבעיות הקשר לישוב ולחברים.
הרבנית קרויזר מספרת ומזכירה את הנכדים והנין שנקראו על שמם של האחים שנהרגו. "אומרים תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ונשמותיהם צרורות בצרור החיים שלנו. הם נוכחים בחיים, מדברים עליהם ומנחילים את הערכים שלהם".
עוד מתיחסת הרבנית קרויזר על הקשר המיוחד עם בנה חבר הכנסת, בו ובפעילותו הפרלמנטארית היא והרב קרויזר גאים ומייחלים "שיעשה את השליחות החשובה למען עם ישראל". בדבריה מזכירה הרבנית את תרומתה המשמעותית של רעיית בנה להצלחתו שכן לאורך כל ימות החול הוא נמצא בירושלים בעוד המשפחה מתגוררת בנטור שבצפון, ,הוא אמנם אבא מעורב, אבל אבא של שבת... בלעדיה הוא לא יכול היה לעשות את זה".
17 שנים אחרי האסון והרבנית מדגישה כי הזמן אינו מעלים את הכאב שנותר נוכח בחיי המשפחה, "לומדים לחיות עם כאב החיסרון. יש בלב שני חדרים, חדר אחד ליש ויש בו הרבה, אבל יש גם חיסרון שאי אפשר למלא, ושם יש את הגעגוע והרצון לעוד חיבוק אחד".
הרבנית מרחיבה ומספרת כמה מהסיפורים הקטנים של מה שהיא מגדירה כניסים של ממש שליוו את שיפוץ המקווה בישוב שנעשה לזכרם של האחים. כך היה כשהיה צורך בהזזת עמוד חשמל ממקומו, מה שהוגדר כמהלך חסר סיכוי, כך היה כשגשמים מילאו בבת אחת את אוצר בור הטבילה וכך גם במעמד השקת המקווה.
על דרכי ההתמודדות עם האסון מספרת הרבנית ואומרת כי התמודדות זו החלה ביום שאחרי השבעה, כאשר ישבו בני המשפחה מול ים המלח הנשקף מביתם ובעלה, רב הישוב, אמר שמכאן ואילך המשפחה תזרוק את כל שאלות הלמה לים המלח ותתמקד בהודאה על היד. "אני מסתובבת עם סל וירטואלי ואוספת נקודות של אור, דברים שאני יכולה להודות עליהם, כותבת הודיות לקב"ה שמתחילה הרגשנו שהוא עוטף אותנו. זה הכול עניין של בחירה".