האזנתי לאחרונה ברדיו לאחד הראיונות עם קרובת משפחה של חטוף. הזדהיתי לחלוטין עם הרצון של המראיינת והמרואיינת לא לתת לסוגיית החטופים לרדת מסדר היום הציבורי.
אנחנו יהודים, ובניגוד לעמים אחרים אנו מרגישים סוג של קשר משפחתי לכל יהודי באשר הוא. ערבות הדדית גם ברמת הרגש. עם זאת, אצל רבים וטובים מתווסף לכאב הלב על החטופים, שעליהם אנחנו מתפללים בכל יום וחושבים רוב היום, כאב לב נוסף: כאב לב על הפילוג בעם שנוצר סביב נושא שהיה אמור להיות בלב הקונצנזוס. הסיבה לפילוג זה הובהרה לי שוב בריאיון הנ"ל, שמייצג נאמנה את רוב הראיונות עם קרובים של חטופים ששמעתי בשנה האחרונה.
אף כי הודגש בו שוב ושוב שלא מדובר במאבק פוליטי, ולכן כולנו נדרשים להתאחד סביבו, הושמעו בהמשך אמירות שקשה לא לראות בהן אמירות פוליטיות. המרואיינת סיפרה שהיא הולכת לכל מקום עם חולצה שמודפס עליה דיוקן של חטוף עם הכיתוב "מחזירים אותם עכשיו", והיא סופגת קריאות כמו "רק ביבי". כולנו יודעים למה הכוונה באמירה "מחזירים אותם עכשיו", וכוונה זו גם הובהרה במפורש בהמשך הריאיון: שתי המתדיינות הסכימו שהדבר המוסרי היחיד שכולנו חייבים להתאחד סביבו הוא שלשחרור החטופים "אין מחיר", שהוא מעל הכול ושבנוסף צריך גם לסיים את המלחמה, עכשיו. השתמע שהתפיסה שאין לשלם כל מחיר על שחרור החטופים ושיש להמשיך במלחמה עד שיושג ניצחון - היא מחוץ לגדר, ושרק מיעוט קיצוני זניח, חסר לב וחשוך דוגל בה.
לאורך כל הריאיון היה ברור שהמראיינת והמרואיינת ראו את עצמן כמייצגות את העמדה המוסרית האחת ויחידה בנושא החטופים. לי היה ברור דבר נוסף: המראיינת האמפתית הייתה אמפתית באותה מידה כאשר ראיינה את מי שראיינה לפני יותר מעשור בנוגע לעסקת שליט. גם שם היא הייתה בעד העסקה, והיה ברור לה שכל מי שמתנגד לה הוא חסר לב. איך אני זוכר? ובכן אני לא באמת זוכר. מה שכן, אני לא זוכר ששמעתי מישהו מאנשי התקשורת שהתבטא אז נגד עסקת שליט. אדרבה, התקשורת כולה ניהלה קמפיין בעד העסקה, כפי שהתוודה שנים לאחר מכן חנוך דאום, שהיכה על חטא על חלקו בקמפיין זה.
וכמו אז גם עתה. אף כי לא היה ישראלי אחד שלא הרגיש את רוחות השואה מנשבות בעורפו בשבועות ובחודשים שאחרי שבעה באוקטובר, השדרניות האמפתיות בתאגיד השידור התעשתו מאז וחזרו לפוזיציה הישנה: את החטופים יש להחזיר ממש עכשיו ובכל מחיר. ובכלל, די למלחמה הזאת שמשרתת, כך נאמר כמעט במפורש, רק את ביבי.
חשוב להבין דבר אחד: מוסר ואמפתיה אינם אותו דבר. אף כי אמפתיה היא בהחלט דבר חיובי, וראוי מאוד שהיא תבוא לידי ביטוי גם ברדיו – אנחנו הרי לא רוצים שדרנים חסרי לב – המוסר לא נמדד בעוצמת האמפתיה אלא במעשים ובתוצאותיהם. לא בכדי קרא עמנואל קנט, הפילוסוף המשפיע ביותר בעידן החדש, לספרו על תורת המוסר 'ביקורת התבונה המעשית'.
מוסר הוא תמיד המעשה המוסרי. ואם אדם חוזר שוב ושוב על מעשים שהוכיחו את עצמם כהרי אסון, אזי אי אפשר לקרוא למעשים האלה מעשים מוסריים. העסקאות המופקרות בעשורים האחרונים, שבהן שילמה ישראל שוב ושוב מחיר דמים יקר על שחרור מרצחים, מוכיחות זאת מעל ומעבר. מה תגיד השדרנית האמפתית בעוד עשר שנים, אחרי הטבח הבא שיבצעו רוצחים ששוחררו ובגלל מלחמה שלא הוכרעה?! הרי זו לא ספקולציה, זה קרה בפעמים הקודמות וזה יקרה חלילה שוב. ומה היא תגיד אם יהיו שוב, בהשראת העסקה שבה היא כל כך תומכת עכשיו, חטופים ישראלים? זו בעיה לחטוף ישראלים באיזשהו מקום בעולם ולעורר אמפתיה רדיופונית ודרישה לשחרורם בכל מחיר, בתאגיד השידור הישראלי? אם זה עבד לערבים כל כך טוב עד עכשיו, למה שזה לא יעבוד להם גם בעתיד?
כמה חבל שמשפחות החטופים איבדו את הקונצנזוס בישראל. כמה טרגי שהורה, בן זוג, אח או בן של חטוף או חטופה צריכים להתמודד עם הערות עוקצניות וקריאות נאצה. אני בוכה רק מלדמיין לעצמי את הסיטואציה. אולם צריך גם לדעת איך הגענו למצב הזה. צר לי לומר, אבל לרוב מגישי תוכניות האקטואליה, כמו גם להנהגת מטה משפחות החטופים וכן לרוב המרואיינים מתוכם, יש חלק בכך.
לאחרונה הצעתי למטה משפחות החטופים כיצד לתקן את המצב. לא הסתפקתי בפרסום פובליציסטי, אלא פניתי בערוצים שונים לאנשים בהנהלת המטה, במחשבה שגורל יקיריהם חשוב להם יותר מפוזיציה פוליטית. טענתי באוזניהם שצעקות במיקרופון וצמיגים בוערים בנוסח קפלן לא יקדמו את עניין החטופים.
חייבים לבצע פעולות שבכוחן להחזיר את משפחות החטופים ללב הקונצנזוס הכלל־ישראלי שבלעדיו הם לא יוכלו להזיז דבר: הצעתי שיארגנו חסימת מעברים לעזה בדרישה "הומניטרי תמורת הומניטרי", ושלא ירפו מדרישה זו שבכוחה לאחד את העם ולהכריח את הממשלה ואת האופוזיציה לעמוד יחד כחומה בצורה אל מול העולם בתביעה לעזור לנו להפעיל לחץ במקום הנכון: במחוזות שחמאס עדיין שולט בהם, ושבהם נמצאים גם החטופים. אולי עוד לא מאוחר.