בתחילת ספר שמואל א' מתוארת מלחמתו של עם ישראל באויב הפלישתי. במערכה זו נלכד ארון הברית בשבי הפלישתים לאחר שהובא עם לוחמינו הקדומים לשדה המערכה.
פרשנים רבים תוהים מדוע הובא ארון ברית ה' עם הלוחמים אל שדה הקרב. לכאורה מקומו של הארון צריך להיות במשכן, תחת אוהל ופרוכת, ולא בזירה של אש ודם. יתרה מכך, נפילת הארון גרמה מכה מורלית קשה לעמנו. מדוע אם כן לקחו מצביאינו את הסיכון והכניסו את הארון לליבת הלחימה?
התשובה לשאלות אלו נרמזת בכתוב עצמו, כמה פסוקים קודם לכן, עם תיאור הנעשה במחנה הפלישתים ששומעים את קול התרועה המבשרת על הגיעו של ארון הברית למחנה ישראל. בוא הארון למלחמה הפיח רוח חיים בצבא ישראל, ובמקביל חולל בהלה במחנה האויב. ארון ה' הוסיף תעצומות נפש למחנה ישראל, וחידד את צדקת הדרך. בשל הצורך החשוב הזה, ולאור ההבנה שבמלחמה מנצחים הרבה בזכות הרוח ולא רק בעזרת הכוח, החליטו ראשי הצבא להכניס את ארון הברית היישר אל תוך סערת הקרב. למרות הסיכון הכרוך בכך – סיכון שאכן התממש – השפעת הארון על מורל הלוחמים הייתה עצומה.
בחלוף אלפי שנים, גם אנו כיום מצויים במלחמה קשה מול אויבים צמאי דם. לוחמי צה"ל נדרשים לתעצומות נפש ולעוז רוח כדי להצליח במשימתם – עזרת ישראל מיד צר. כיום אין לנו ארון ברית, ובכל זאת יש מי שממלאים את המשימות החיוניות של העצמת רוח הלוחמים, שמירה על קדושת המחנה וחיזוק האמונה בצדקת הדרך – הרבנים הצבאיים.
כרבים ממשרתי המילואים בשנה האחרונה, יותר מ־430 רבני הצבא שגויסו מתחילת המלחמה השאירו מאחור את משפחותיהם והתייצבו לדגל. הם נמצאים עם הלוחמים בשטחי הכינוס, על קווי הגבול ובתוככי זירות הלחימה בעזה ובלבנון. תמיד מחוברים, תמיד קשובים לצורכי השטח, תמיד בחזית.
לצה"ל יש את הלוחמים המעולים ביותר ואת הכלים המתאימים ביותר, וגם על צדקת הדרך במלחמתנו הקיומית אין עוררין. לצד זאת – לאורך חודשי מלחמה כה ארוכים ומאתגרים – החיזוק המתמיד של הרוח הלוחמת חשוב באותה מידה. כפי שלא ניתן להימצא כל העת – מבוקר עד ערב, יום אחר יום, חודש אחר חודש – באותה רמה של דריכות מבצעית, כך קשה לאחוז באותן עוצמות רוח במשך יותר משנה.
בדיוק לשם כך קיימים הרבנים הצבאיים: הם מחברים את חיילינו ומפקדינו לשרשרת הדורות של עם ישראל, הם משיבים מתוך שכנוע פנימי על השאלה למה אנחנו כאן, והם מחזקים את ערכי הרעות והערבות ההדדית שלאורם אנו עושים הכול להחזיר את אחינו ואחיותינו החטופים הביתה.
לנגד עיניהם של הרבנים הצבאיים עומדת תפיסת כלל ישראל, ובו בזמן הם נמצאים שם גם בשביל החייל הדתי. לוחמינו הדתיים, ככל משרתי הצבא, מתמקדים במשימות המבצעיות, אלא שהם מבקשים להתחבר לעולמות תוכן תורניים ורוחניים. נוסף על כך משיבים הרבנים על שאלות הלכתיות שמגיעות מן השטח, מארגנים את סדרי התפילה והקריאה בתורה, מפקחים על כשרות המזון, מספקים תשמישי קדושה ועוד.
במידה רבה הרב הצבאי משמש כרב קהילה. עליו להכיר את כל אנשי יחידתו, ללוות אותם באירועים משמחים שהם חלק ממעגל החיים, לתמוך בהם ברגעים קשים, לחזק את אחדות השורות ולהעמיק את האחווה הפנימית. בצה"ל משרתים חיילים מרקעים שונים עם דעות ואמונות שונות. אך המטרה אחת היא: הבטחת ביטחון ישראל. נתרחק אפוא מן המפריד והמפלג, ונתרכז במכנה המשותף הרחב. באופן זה נהפוך את אנשי היחידה לאגרוף פלדה שמכה קשות בדורשי רעתנו.
עיסוקם של הרבנים הצבאיים בדאגה לחיים אינו בא על חשבון מלאכת הקודש של הטיפול במתים. אנו מצוּוים להביא את הנופלים לקבר ישראל במלוא הכבוד והרגישות. זהו חסד של אמת עם הנופלים, ואף עם בני משפחותיהם הדואבים. היבט משלים הוא העצמת חבריהם של הנופלים אפופי הכאב, בשעה שהשורות נחסרות. לנוכח האובדן יש לזקוף קומה ולהרבות רוח מחדש, בבחינת "כי נפלתי קמתי".
אין צורך לומר שבמלחמה הנוכחית כל זה בא לידי ביטוי באופן מובהק. למן מתקפת הפתע בשבת שמחת תורה תשפ"ד ואילך, רבני הצבא טיפלו בנופלים בחרדת קודש. הגבורה, המסירות והמקצועיות ניכרו בהוצאת הנפגעים מאזורי הלחימה, ולא מעט פעמים תוך סיכון עצמי. מקומם של הרבנים לא נפקד גם מן ההלוויות הצבאיות והאזכרות בבתי העלמין.
לא מכבר ביכינו את נפילתם של הרבנים הצבאיים סרן (במילואים) הרב אבי גולדברג ורס"ר חזקיהו גיא שבתאי הי"ד בקרב בדרום לבנון, שבו נפלו לוחמי המילואים שאול מויאל, גלעד אלמליח, עמית חיות ואליאב עמרם אביטבול הי"ד. הרב אבי שימש כרב גדוד 8207 בחטיבת אלון, וגיא הוצב בגדוד כרכז רבנות לאחר שביקש לשרת במילואים ברבנות הצבאית ביחידה קרבית. הם נכנסו לזירת הלחימה כדי לטפל בחללי הגדוד, וספגו בעצמם פגיעה קטלנית מאש האויב. הרב אבי נהרג עוד בקרב עצמו, ואילו גיא נלחם על חייו שבועיים נוספים בבית החולים. כל חבריהם, מפקדיהם והחיילים שלחמו לצידם של הרב אבי ושל גיא ראו בהם דמויות מופת שהיו חדורות אהבת ישראל. הליווי שליוו את הלוחמים, הדאגה להם, חיזוק רוחם ונפילתם לצידם – ייזכרו לדורות.
חלל עצום נפער בתוכנו עם אובדנם של הרב אבי גולדברג וחזקיהו גיא שבתאי, ועם אובדנו של סמ"ר רפאל קאודרס, רכז רבנות בגדוד 5030 בחטיבת אלון, שנפל לפני חצי שנה בחזית הצפון, שהיו שלושתם מטובי המשרתים ברבנות הצבאית. מי ייתן ונשאב רסיסי נחמה מדרכם בקודש ומהליכותיהם הנפלאות. הם הותירו לנו את הציווי להמשיך בשליחותנו, להניף מעלה את לפיד עוז הרוח ולשמש כארון ברית ה' ההולך לפני המחנה. בדמייך חיי!
הכותב הוא אלוף משנה, ראש מחלקת הרבנות הצבאית