
על הסקאלה היצירתית שבין "הכלב אכל לי את שיעורי הבית" ובין "ההסעה נתקעה מאחורי משאית זבל ואז היה חפץ חשוד", הרי שגרסתם המגוחכת־מעליבה של שלושת העצורים המרכזיים בפרשת השלכת פצצות התאורה אל בית ראש הממשלה בקיסריה קבעה שיאים חדשים שעוד יילמדו אצל בני העשרה.
האירוע שהתרחש בשבת האחרונה בקיסריה, שבמהלכו נורו שתי פצצות תאורה מכיוון הים ונחתו סמוך לחצר ביתו הפרטי של נתניהו, היווה עליית מדרגה באלימות הקפלניסטית בכל קנה מידה. נזכיר כי פצצת תאורה היא ראש קרב של פצצה, רקטה או פגז שכוח האש שבה משמש בדרך כלל להארת שטח גדול כאשר היא נורית לגובה רב. אלא שאם הפצצה לא נורית כלפי השמיים אלא בזווית שטוחה יותר, הרי פגיעתה יכולה להיות מסוכנת ולכל הפחות מזיקה, ככל גוף שבוער בעוצמה מרבית. לשם ההמחשה נציין כי לפני כתשע שנים נהרג נער ערבי בעזה לאחר שחיילים ירו פצצות תאורה בכינון ישיר לצורך פיזור הפגנה.
למרבה המזל משפחת נתניהו לא הייתה באותה עת בבית ואיש לא נפגע מהירי, אולם לא ניתן להפריז בחומרת המעשה של אותם מפגיני רק לא ביבי, הממררים את חייהם של תושבי קיסריה כבר יותר משנתיים בהפגנות אלימות ועברייניות, וכעת עברו ממכות יבשות ואיומים לירי חי. ברשויות האכיפה עשו, ובכן, קולות של אכיפה. שלושת החשודים המרכזיים שנעצרו בפרשה הם פעילי המחאה תת־אלוף במילואים בחיל הים עופר דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. בהמשך נעצר לחקירה גם בנו של דורון, פעיל בארגון המחאה 'אחים לנשק'. נכון לזמן כתיבת שורות אלה הם נתונים בחקירה משותפת של שב"כ ויחידת לה"ב 433 במשטרה. מעצרם של השלושה הוארך בחמישה ימים.
החשדות המיוחסים לשלושה הם שיגור חומר נפיץ שלא כדין, הצתה במטרה לפגוע בבני אדם, היזק מכוון בחומר נפיץ והצתה. כל החשדות נחשבים בשלב זה כ"עבירה של מעשה טרור", ובעקבות זאת בשב"כ, נכון לעכשיו, מונעים מהחשודים מפגש עם עורך דין. אלא שלא יהיה זה מופרך להניח שאף אחד מהם לא יזדקק למשפט בנוסח "טוב מותי מחיי", ובתאו של אף אחד מהם לא יימצא מחבל תלייה ועד שרוך נעל.
ובחזרה לפתיח. הנה הגרסה שמסרו החשודים בחקירתם, אתם תבחרו אם לצחוק או לכעוס על הבוז שמשדרת הגרסה המביכה הזאת, בתיק שאמור להיות מהחמורים ביותר. שלושת החשודים טענו כי הגיעו לקיסריה "כדי לעשות מסיבת סיום להפגנות שם". הסיבה, לדבריהם, היא כי "המחאות צפויות להיפסק. ראש הממשלה לא מגיע לשם יותר". הם טענו עוד כי ידעו שנתניהו לא נמצא במקום, וכי כשהחליטו לירות את פצצות התאורה - נקטו פעולות כדי לוודא שלא יגיעו ולא יתקרבו לבית. "מדדנו את כיוון הרוח והלכנו דרומה כדי לא להיות בקו אחד עם הבית. לא הייתה לנו שום כוונה לפגוע בראש הממשלה". הם הוסיפו: "ביציאה ראינו שיש שוטר שבודק כלי רכב - ולכן החלטנו לנסוע לחברים". אז מה היה לנו? מסיבת סיום, כיוון הרוח, לפגוש חברים, התפלק לנו בלי כוונה – יש כאלה שאצלם ניסיון התנקשות בראש ממשלה הוא בסך הכול אפטר פארטי של מוצאי שבת.
חומרת המעשה הצליחה לסחוט הפעם גינויים גם מיושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד, מיושב ראש המחנה הממלכתי בני גנץ, ואפילו הסתייגות של 'אחים לנשק', שבאותה נשימה תקפו את השר לוין שביקש לקדם את הרפורמה המשפטית על רקע ההסלמה הקפלניסטית.
בתוך כל אלה חיפשנו את קולו של מרכז רבין, המקום אולי הרלוונטי ביותר לאירוע מסוג זה – ניסיון התנקשות בראש ממשלה, אבל לא הצלחנו לאתר שום תגובה יזומה. 'בשבע' החליט לפנות ישירות למרכז שרואה עצמו כמקדש הדמוקרטיה והסובלנות הישראלית, ולנסות להבין האם מבחינתם הפעם נחצה קו אדום.
את תגובתה של מנהלת המרכז, דליה רבין, בתו של ראש הממשלה המנוח, לא ניתן היה לקבל. "היא לא מתראיינת", כך נאמר לנו. נאלצנו להסתפק בתגובה של דוברת המרכז, שאליה הפנינו שאלות מתבקשות, כמו: מה התייחסותכם לאירוע השלכת פצצות התאורה לבית ראש הממשלה? מה צריכה להיות תגובת הרשויות לכך, והגורמים האחראים למעשה? כיצד יש לטפל בשיח המסית והמתלהם של מפגיני קפלן, שמתנהל בשנתיים האחרונות? וכיצד הם, כמרכז לעידוד הסובלנות ודמוקרטיה, פועלים בעניין.
התשובה שקיבלנו הייתה בהחלט חריפה. כלומר, על המוקד הועלו קודם כול "רבנים, פוליטיקאים ועיתונאים" שחוללו במשך תקופה ארוכה הסתה שהובילה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין: "מרכז יצחק רבין הוקם מכוחה של הטראומה הלאומית של רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי לאחר תקופה ממושכת של הסתה פרועה והתרת דם מצד רבנים, פוליטיקאים, עיתונאים ואחרים".
אלא שלאחר מנת הפתיחה ההכרחית הזאת, נעלמו לפתע כל ההגדרות הספציפיות: ההסתה לרצח ראש ממשלה של השנתיים האחרונות לא התבצעה על ידי גורמים כלשהם. במרכז רבין מתקשים לנקוב בשם המפורש "כוח קפלן", "אחים לנשק", או אפילו "מתנגדי נתניהו". ההסתה והאלימות הן אירועים אמורפיים שאין להם כלל אבא ואמא: "גם היום, לאסוננו, בעת הקשה הזו שעוברת על מדינת ישראל, נמשך השיח האלים כלפי סמלי השלטון ושומרי הסף". כן, שיח אלים שכזה שעליו אחראית החברה הישראלית כולה, שמופנה גם כלפי "שומרי הסף", הלוא הם הפקידים לסוגיהם. לא בדיוק היעד של מפגיני קפלן, וד"ל.
ומה בכוונתו של המרכז עתיר הממון, שממומן באחוזים נכבדים מכיסו של האזרח הקטן, לעשות כדי להנמיך את הלהבות? ובכן, הוא "פועל", כך נמסר בתגובה: "מרכז רבין פועל יום־יום ושעה־שעה להנמכת הלהבות ולמציאת מכנים משותפים בין חלקיה של החברה הישראלית". רק בסוף הדברים מגיע הדובדבן שבקצפת, אותו הצליחו לסנן במאמץ רב: "המרכז מגנה בתוקף כל גילוי של אלימות, ודאי נגד ראש ממשלה". כן, כנראה שהם אפילו התכוונו שם לראש הממשלה המכהן נתניהו. היה כדאי, בסוף הרווחנו כותרת: מרכז רבין מגנה את האלימות נגד נתניהו.
"לאן נעלמה הפרופורציה?"
ובינתיים, ביקום מקביל, נמקים במרתפי השב"כ שני חיילים צעירים, איכותיים, תורמים ובעלי משפחות. למרות הסעיפים בכתב האישום, נראה שחטאם העיקר הוא עקיפת הדיפ־סטייט של צה"ל והשב"כ שממדר את ראש הממשלה ממידע חיוני, והעברת המידע ישירות אל הדרג המדיני. העונש: הפרת כל זכויותיהם האזרחיות, העלמתם במחשכים בסגנון סובייטי אופייני, בלי מפגש עם עורך דין ובתנאי כליאה לא אנושיים כבר יותר משלושה שבועות.
למען האמת חשוב לומר כי השיטה הזאת פעלה בהצלחה לא רק במשרדי הקג"ב בברית המועצות, אלא גם בשירות החשאי הישראלי, ולא לפני זמן רב מדי. בשנת 2015 נחשפה פרשת העינויים של שני העצורים שנחשדו בביצוע ההצתה בכפר דומא. אחד העצורים, הקטין שבהם, הגיע גם הוא לבית המשפט לאחר תקופה ארוכה ללא מפגש עם עורך דין ולאחר עינויים פיזיים שאינם מתקבלים על הדעת, והראה לשופט את פרק ידו, שאותו ניסה לחתוך כדי לשים קץ לחייו. גם העצור השני, עמירם בן אוליאל, שהורשע בכתב אישום מחורר על סמך הודאה שהוצאה ממנו בעינויים, אמר לחבר הכנסת בן גביר שהגיע לבקרו בכלא, לאחר שעלה מחדר העינויים: "טוב מותי מחיי". פלא, אותן מילים בדיוק שאמר השבוע העצור בשב"כ אלי פלדשטיין לעורך דינו. לשב"כ, מסתבר, יש שיטות פעולה ייחודיות שמצליחות להפיק את אותם טקסטים מצמררים ממי שנלכד ברשתו.
פרופ' בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי, מוטרד מאוד מהתנהלות הפרשה. הוא אומנם יכול להתייחס לפרטים רק בהתאם לתמונה שעולה מאמצעי התקשורת, בשל האיפול שהוטל על פרטי הפרשה, ואף על פי כן הוא מגדיר את התמונה הזאת "מדאיגה מאוד".
פרופ' סנג'רו, שמכהן כחבר סגל במכללות האקדמיות גליל מערבי וספיר, ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי ומייסד אתר האינטרנט "ביקורת מערכת המשפט הפלילי", מציג בפני 'בשבע' כמה שאלות מטרידות בעיניו שעולות מן הפרשה. תחילה הוא מתייחס למעורבות השב"כ בחקירה ולהחלטה הדרקונית של מניעת מפגש עם עורך דין לתקופה ממושכת: "ראשית, מדוע החקירה מתנהלת על ידי שירות הביטחון הכללי, שיש לו סמכויות חקירה חריגות ביותר, ולא על ידי משטרת ישראל? שנית, למה מנעו מהעצורים מפגש עם סנגור? ולמה לתקופה כה ארוכה של כשלושה שבועות? הזכות להיוועצות בסנגור היא זכות בסיסית ביותר".
פרופ' סנג'רו גם קובע כי אין שום מידתיות בין העבירה המיוחסת לחשודים ובין היחס המחמיר כלפיהם: "אפילו אם החשודים עשו מעשים - כפי הנראה הדלפת מידע, ולא לאויב - שהייתה בהם סכנה כלשהי, סביר להניח שלא היה זה במטרה לפגוע בביטחון המדינה. להיכן נעלמה הפרופורציה? בנוסף לכך, עילת המעצר היא 'חשש כבד לביטחון המדינה וחשש ממשי לשיבוש הליכים'. אפילו אם הייתה סכנה כלשהי בעבר, קשה לדמיין כיצד החשודים עלולים לסכן את ביטחון המדינה אם ישוחררו מיד. הרי לפי הפרסומים נראה שהמסמך הסודי שהם נחשדים בהדלפתו כבר פורסם, לפני כמה חודשים. בנוסף לכך, נגד המילואים שנחשד בהדלפה כבר הוצא ממקום שירותו. קשה גם לדמיין כיצד יוכלו לשבש חקירה שנמשכת כבר חודשים, ובשלושת השבועות האחרונים גם תוך מעצר החשודים".
לדבריו, צריך היה גם לתת משקל לחשש מהתאבדות של אלי פלדשטיין, ולהקל את תנאיו: "פורסם כי יש חשש שאחד העצורים ישלח יד בנפשו וכי לפיכך הוא מוחזק בחדר מיוחד. האם הידרדרות במצבו הנפשי של עצור איננה שיקול שעל אנשי מערכת אכיפת החוק לשקול לפני בקשות חוזרות ונשנות להארכת מעצר בתנאי בידוד? שוב נשאלת השאלה להיכן נעלמה הפרופורציה".
פרופ' סנג'רו מזהיר מפני השיטה שבה רשויות האכיפה משתמשות במעצר כאמצעי לחץ על הנחקרים, בשיתוף פעולה מופרז של השופטים, מה שכנראה נכון גם בפרשה הנוכחית: "סוד ידוע הוא שרשויות אכיפת החוק נוהגות להשתמש במעצר כאמצעי לחץ על נחקרים לשתף פעולה עם חוקריהם ולהודות בעבירות המיוחסות להם. עילות המעצר הקבועות בחוק משמשות לעיתים קרובות כעלה תאנה. קיים חשש שנכונות השופטים להיעתר לבקשות להארכת מעצר היא גדולה מדי. חשש זה מתעצם שבעתיים כל אימת שהרשויות משתמשות בצמד מילות הקסם 'ביטחון המדינה'".
הוא חושש מעלה התאנה "ביטחון המדינה", שתחתיו עלולים להתרחש הליכים שרחוקים מאלה של מדינת חוק מתוקנת. "ייתכן שרב הנסתר על הגלוי, שהרי פרטי הפרשה לא פורסמו. אך במדינה דמוקרטית אין די בנוסחאות כלליות של חשש לפגיעה בביטחון המדינה בצירוף הטלת איפול על פרטי הפרשה".
לאור כל זאת קורא סנג'רו לתיקון מיידי של המצב ושחרור העצורים: "נראה על פני הדברים כי יש לשחרר מיד את העצורים, לאפשר להם להיפגש עם סנגורים, ובהמשך לחקור את הקלות הבלתי נסבלת של השימוש במעצר ובמניעת מפגש עם סנגור, להסיק מסקנות ולתקן את הכללים. מוצע לקוראים לעצום עיניים ולדמיין את קרוביהם נעלמים במסגרת חקירת שב"כ. אם הדבר אפשרי, לעולם אין לדעת איזה שימוש ייעשה בפרוצדורה שכזאת. הפרשה הנוכחית מעצימה חשש זה".
"אין הצדקה לאלימות ממסדית"
ד"ר יוסף זהר, מנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי ואיש החוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, חווה על בשרו את פגיעתה הרעה של מערכת האכיפה. במשך כחמש שנים הוא נאבק עד לזיכויו המלא, מול פרקליטות ומשטרה שניסו להאשימו באחת העבירות החמורות ביותר, על לא עוול בכפו. משום כך, וגם כאיש אקדמיה המתמחה במשפט הפלילי, הוא מתריע מפני העוול בפרשה הנוכחית. לדבריו, לחשודים לא הייתה שום כוונה לפגוע בביטחון המדינה, ההפך הוא הנכון.
"אין לי ספק שלא הייתה לחשודים בפרשת הדלפת המסמכים שום כוונה לפגוע בביטחון המדינה. אדרבה, הנגד, ככל שהבנתי משגת מהפרסומים בתקשורת, רצה לוודא שראש הממשלה איננו ממודר ממידע משמעותי הנוגע לעסקת החטופים, והדובר ככל הנראה רצה שהציבור יבין את השיקולים בדילמה האיומה הקורעת את החברה הישראלית".
ד"ר זהר אינו פוסל את האפשרות שהחלטתם הייתה מוטעית, אולם לדבריו אין בכך שום הצדקה ל"אלימות ממסדית" כלפיהם. "ייתכן מאוד שהם טעו בשיקול הדעת, ואין ספק שחמור מאוד להדליף לעיתון זר חומרים שהצנזורה אסרה לפרסום, אבל אף אחד מהמעשים הללו איננו מצדיק אלימות ממסדית כלפי חשודים. אלימות זו יותר מאשר היא מבטיחה את ביטחון המדינה, היא מערערת את ביטחוננו בשיקול הדעת של הממסד ובביטחוננו שלנו. שהרי כל אחד, כפי שחוויתי על בשרי, עלול למצוא עצמו נעצר ונחקר על לא עוול בכפו".
ד"ר זהר עושה צעד נוסף קדימה, ומעלה השערה שלפיה ייתכן שבהתנהלותה זו מעוניינת המערכת יותר מכול להרתיע מפני מי שחושבים לחשוף את הכישלונות והמחדלים שבאחריותה. "ענת קם שילמה מחיר כבד על הדלפת מסמכים צבאיים שהצנזורה הסכימה לפרסם וברור שלא פגעו בביטחון המדינה. היא, לפי השקפתה, ביקשה להיטיב עם המדינה. אילו הציבור היה מגבה את מעשיה, ייתכן שהתצפיתניות בנחל עוז היו מעיזות לחשוף לתקשורת את התארגנויות החמאס והתעלמות הדרג הצבאי מהסכנות שנגלו לעיניהן".
לסיכום, קובע ד"ר זהר, שיטות השב"כ מחזירות אותנו לפרקטיקות של ימי הביניים: "צעדים מהסוג הזה הם מסוכנים ומכשירים תפיסת עולם של חקירות מתקופת ימי הביניים. כלומר, עינוי החקירה הוא אמצעי ענישה ופעולת חקירה כאחת".
לתגובות: [email protected]