אין מתנה
ידוע שבתאריך ז׳ באדר נוהגים אנשי החברה קדישא לצום. ביום הזה, יום פטירת משה רבנו שלא נודע מקום קברו, מתענים על כל אלה שלא זכו לקבורה, ועושים תשובה על כל אלה שאולי חלילה לא נהגו בהם כראוי. זהו בעצם יום חשבון הנפש והתענית של החברא קדישא. אבל אולי היה ראוי לציין גם את יום הכרת הטוב לחברה קדישא דווקא בשבת הזאת, שבת חיי שרה, שבה לראשונה מוזכר המאמץ העצום שכרוך בהבאתה של שרה לקבורה. כאן מוזכרים גם לראשונה סממני האבל, הבכי והמספד, ואפילו המחיר הכלכלי שנכון אברהם לשאת למען כבודה של אשתו המנוחה. אולי זה הזמן הנכון להכרת תודה, דווקא מול האנשים שנדמה לי שזוכים להכרה מועטת מדי על שליחות קשה מדי.
אני חושב בהקשר הזה עלינו כמשפחה. ההורים שלי טופלו לפני פטירתם על ידי רופאים שונים. היה ברור לנו שעל אף הסוף הקשה אנחנו מבקשים להכיר טובה במקומות שהתייחסו אליהם כראוי, בדרך של מתנה למחלקה או מכתב תודה. מסדרונות בתי החולים וחדרי הרופאים והאחיות עמוסים במכתבים כאלה, גם ממשפחותיהם של מי שלא זכו לחיים. אבל לא עלה על דעתנו מעולם ללכת אחרי השבעה אל החברה קדישא, לתת מתנה כלשהי או סתם כך להודות על הטרחה הרבה והכבוד שנהגו בהורינו בדרכם האחרונה.
אפילו בתחום העצוב והקדוש הזה של כבוד המת כולם רוחשים כבוד והדר למתנדבי זק"א, אבל איכשהו אנשי החברה קדישא נדחקים לפינה. ולא, אני לא חושב שמדובר בהבדל בין התנדבות לפרנסה, הרי הרופאים במחלקה יזכו למתנה והוקרה והם מרוויחים מן הסתם לא פחות מהאנשים העוסקים בקבורה. אולי באמת כדאי לשקול איזו שבת הוקרה בפרשת חיי שרה, וכן, אולי איזו מתנה קטנה לאנשי החברה קדישא אחרי השבעה.
הכסף יעוור
לחברה קדישא יש שם לא טוב, צריך לומר, והיא סובלת מהחיבור העגום בין שירותי דת לכסף. אנשים מוכנים לשלם יפה כדי להציל חיים, אבל כשמגיעים יתומים טריים למשרדי החברה קדישא וכדי לאפשר קבורת אישה ליד בעלה הם נדרשים לשלם, יש איזו תחושה חמוצה של סחיטה שאי אפשר לעמוד בפניה. וכשהתחושה הזאת מתלכדת עם הצער על האובדן הטרי הכול מועצם פי כמה וכמה, ובמקום הכרת תודה יש כעס ותסכול.
ברור לי שלכל זה יש הסבר מצוין, שהתשלום שמקציב הביטוח הלאומי לשירותי קבורה רחוק מלכסות את הוצאות החברה הקדישא, ועל כן נאלצים שם ליטול תשלום תמורת שירותים "מיוחדים", אבל זה לא באמת משנה. אבלים שצריכים לרשום צ׳ק בסכום לא מבוטל בשעה הקשה הזאת, לא סולחים בקלות. ומכיוון שדבק בשליחים הללו למצווה הקשה רבב של בצע כסף, אפילו על לא עוול בכפם, קשה להסיר אותו מלב הנזקקים לשירותיהם.
מישהו שבאמת אכפת לו ממראית העין של שירותי הדת בארץ חייב ליצור תהליך חכם של הפרדת התשלום מהקבורה. ואם כבר, להסדיר בצורה הוגנת וראויה את כל השירותים האחרים, כמו עריכת חופה. אלא שלצערי את מי שחוקק לאחרונה את חוק שירותי הדת מטרידים יותר תפקידים למקורבים, ומראית העין היא הדבר האחרון שמעניין.
תכריכי פשתן
באתר של החברה קדישא מפורטים השירותים המיוחדים שבעבורם היא גובה תשלום. מכל התשלומים שניתן להבין, בולט לעין תשלום אחד שהוא פשוט ההפך הגמור מכוונת המשורר – תשלום על תכריכי פשתן. אני זוכר גם את זה מהלוויית הוריי, שהציעו לנו תכריכי פשתן וכמו ילדים טובים המבקשים לנהוג כבוד בהוריהם, שילמנו. אבל ביני לביני חשבתי איך הכול כאן הפוך על הפוך.
בשביל להבין את גודל האבסורד צריך ללכת אחורה בזמן, אל ימיו של נשיא ישראל רבן גמליאל. הגמרא מתארת את השבר החברתי שהתחולל בימיו. מה שנהוג היום בזירת החתונות היה נהוג אז בזירת הלוויות. הלוויות היו מפוארות, הייתה להקת מקוננות, תזמורת של חלילני נהי, ואי אפשר להתפשר על אומנים מהשורה השנייה. אבל גולת הכותרת הייתה תכריכים מפוארים, לרוב מזהב, שבהם נעטף המנוח. לא היה אפשר לברוח מזה. אנשים שביקשו לערוך הלוויות פשוטות ידעו שהמחיר להיכנס לפיהן של הנשמות הטובות יהיה כבד ממחיר התכריכים וההלוואות ופשיטת היד, עד שלבסוף משפחות רבות מדי פשטו רגל. ללוות את המת בכבוד מלכים לא יכלו, ללוות אותו כפשוט עם לא העלו על דעתם. בצר להם הניחו את הנפטרים בצידי הדרכים, במין קבורת חמור פיראטית, והלכו להם. לשון הגמרא מספרת הכול: "בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין", הצער על ההוצאות הצפויות עלה על צער האובדן. בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר מפטירתו.
לבסוף, רבן גמליאל, שהיה עשיר גדול ויכול היה להרשות לעצמו לערוך לקרוביו הלוויה נוצצת, סליחה על הבוטות, נהג עניות בעצמו, הוציא את קרוביו בתכריכי פשתן וניצח את השבר החברתי: "עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן" (מועד קטן כז, ב).
אתם מבינים? תכריכי פשתן הם סמל הפשטות, בהם מגולמת ההכרעה של רבן גמליאל שלא ליצור פערי מעמדות ויכולת בהלוויות ושלא להוציא הוצאות מוגזמות לכבוד המת. עכשיו סמל הפשטות הזה הוא האקסטרה שגוררת תשלום מיוחד.
יונה בלי בשורה
בערב שבת פרשת נח למדנו בשיעור זום את הפרשה עם פירוש העמק דבר של הנצי"ב מוולוז׳ין. הוא מבחין שבשליחות הראשונה של היונה נאמר שנח שולח את ידו כדי לקחת אותה. מדוע היא לא באה מעצמה? מפני שאין עלה של זית בפיה, אין כלל בשורה טובה באמתחתה, והיא נבוכה לשוב אליו כך ולאכזב את כל יושבי התיבה המצפים. נח מרגיש בצערה והוא שולח יד, כאומר לה שאין זו אשמתה, לא היא שאחראית לכישלון השליחות שהטיל עליה. הנצי"ב מתאר כיצד הוא מנחם אותה, וחותם בכך שזהו לימוד דרך ארץ לכל אחד מאיתנו שנתקל בשליח עם בשורה קשה חלילה.
בסוף השיעור כתב לי אחד המשתתפים, יובֵל שטרן, כך: "שמי יובל, אני עובד בחברה קדישא בפרדס חנה. השליחות היא לא פשוטה ואני כנראה הנציג האחרון במגע עם הגשמיות שבגוף הנפטר למשפחתו, ולכן אולי זהו חלק מהאנטגוניזם לחברה קדישא. ובאמת במצבים לא פשוטים אלו אנו משמשים כספוג המכיל וסופגים את כל הכעס והתסכול של המשפחות ומקבלים זאת באהבה. ברוך ה' הקדוש ברוך הוא עוזר וברוב המקרים המשפחות יוצאות מחוזקות מבית העלמין שלנו, ואני מקווה שאנו מצליחים להאהיב שם שמיים ולקדש את שמו".
תודה יובל. אני בטוח שאתה פה לרבים שכמותך, וזה אומר הכול.
לתגובות: liorangelman@gmail.com