בזהירות הראויה אני מרשה לעצמי להעריך שגם השבוע פקדה אתכם בווטסאפ, ברשתות החברתיות או בהודעת סמס, מודעה שמבטיחה לכם הכנסה פסיבית של יותר מעשרת אלפים שקלים אם רק תלחצו כאן על הקליק. עוד אני מרשה לעצמי להניח שגם השבוע דפדפתם מעל המודעה הזאת בלי להקדיש לה אפילו קמצוץ של תשומת לב, מפני שאתם אנשים בוגרים ומפולפלים ויודעים שאין בחיים ארוחות חינם והכנסות פסיביות גבוהות. ובכן, ברצוני לעדכן אתכם שהשבוע יש כמה אנשים שקיבלו הודעה על הכנסה פסיבית שתיכנס מאליה לחשבונם בכל חודש, גבוהה פי ארבעה מההבטחות לעיל, והיא לא הייתה תרמית כלל ועיקר. היא הייתה לא פחות מהחלטת ממשלה.
ביום ראשון השבוע עברה החלטת ממשלה שהיוותה סוף, לפחות זמני, לסאגה מתמשכת של 15 שנים. לסוף האבסורדי, שכבר רמזנו עליו, עוד נגיע. אבל נתחיל בהתחלה. החלטת ממשלה אחרת, משנת 2009, כשראש הממשלה עוד היה אהוד אולמרט ומפלגת השלטון היא קדימה המנוחה.
הנושא שעלה לדיון היה קציבת כהונתם של יועצים משפטיים במשרדי הממשלה. על פניו, וכך היה נהוג בשישים שנות מדינה עד לאותה החלטה, היועצים המשפטיים אינם אלא פקידים אפרוריים ולפיכך אין מניעה עקרונית שימלאו את אותו התפקיד מהיום שאחרי השחרור מהצבא ועד הפנסיה. אלא שהתהליך הזוחל של צבירת הכוח על ידי הפקידים, הצריך הכפפה שלהם לסטנדרטים שנהוגים במשרות רבות עוצמה.
מלבד נבחרי ציבור, שכמובן עומדים למבחן הבוחר בכל ארבע שנים על פי חוק, גם בעלי תפקידים בכירים ובעלי כוח שאינם נבחרים באופן דמוקרטי ממונים לתקופה קצובה. זה נכון לרמטכ"ל, מפכ"ל, פרקליט המדינה, נציב שירות המדינה, נציב קבילות הציבור, יועץ משפטי לממשלה ועוד. זו תולדה של תובנה פשוטה, שלפיה כהונה ארוכה מדי בתפקיד רב עוצמה מולידה השחתה של הכוח, צבירה של כוח רב מדי שמפר את האיזון במערכת, מגבירה שחיקה וחוסר יצירתיות במערכת וגם תוקעת את מסלול ההתקדמות ופוגעת במוטיבציה של עובדי מדינה.
מתוך הלך המחשבה הזה והמפגש שלו עם המציאות שחוו השרים, התבשלה בממשלה הצעת החלטה שלפיה גם יועצים משפטיים של משרדי ממשלה ימונו לכהונות קצובות של שבע שנים, כנהוג בתפקידים מקבילים בשירות המדינה. התחושה הדי מבוססת הייתה שהיועצים שנמצאים במשרד לפני השר ובדרך כלל גם אחריו מחזיקים פעמים רבות בכוח רב יותר משלו, ומהווים המחליטים בפועל. מציאות כזאת מנטרלת את העיקרון של שלטון העם, ולפיכך ראוי לקצוב את כהונת היועמ"שים ולמתן את כוחם. ההחלטה אכן עברה ברוב קולות, ונכנסה לתוקף בנוגע ליועמ"שים חדשים שייכנסו לתפקיד מאותו יום ואילך.
מה עולה בגורלן של יוזמות שקולות, יעילות וצודקות במדינת ישראל אני לא צריך לספר לכם, נכון? החוזים שנחתמו עם היועמ"שים הנכנסים במשרדים השונים אומנם נכתבו על פי הנוהל החדש, אך ההשפעה במציאות הייתה אפסית. כשהגיעה העת לומר שלום, פרצו ויכוחים עזים בין היועצים המשפטיים ומשרד האוצר על תנאי הפרישה שלא סוכמו במפורש באותה החלטת ממשלה, ומשלא הגיעו להסכמות נותרו היועמ"שים על כיסאם.
ניגוד עניינים זה אנדרסטייטמנט
ואז הגיעה ממשלת נתניהו האחרונה. במסגרת הנחישות לעשות סדר באיזונים והבלמים בין הרשות המבצעת ומערכת המשפט, הלכו בממשלה קודם כול על הקל ביותר – יישום של החלטה קיימת שהתקבלה בממשלת שמאל לפני שנים ארוכות. הממשלה ביקשה להיפרד מהיועמ"שים הקיימים במשרדים שחצו את קו שבע השנים, ולמנות חדשים במקומם. כמובן, אין מדובר ביועמ"שים במשרות אמון או עושי דברם של השרים. הכול נעשה באמצעות מכרז שהתנאים שלו יביאו בסבירות גבוהה אנשים שגדלו במערכת. ובכל זאת, יש היגיון רב בתחלופה.
ושוב, מלחמות הכסף התחילו. וכשאתה רב עם משפטנים, שסיבובים אין־סוף בבית הדין לעבודה לא מרתיעים אותם כלל, אתה בבעיה. בטח ובטח במקרה האבסורדי של היועץ המשפטי של משרד האוצר, שניהל את המערכה מול הממונה על השכר בתוך המשרד שהוא מופקד עליו, על תנאי ההעסקה שלו עצמו. רמה אחרת של ניגוד עניינים. המלחמה הזאת שככה מעט בצל מלחמה קיומית יותר שפרצה ב־7 באוקטובר, אך עם שוך הקרבות בעזה שבו להתלהט הקרבות בקריית הלאום.
השיא היה השבוע, בישיבת הממשלה, בוויכוח קולני בין המשנה ליועמ"שית שרון אפק ובין השרים. למען האמת זה התחיל עוד קודם במכתב מחוצף שפרסמה היועמ"שית ומסקנתו: קיימת מניעה משפטית להעביר את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה השונים מתפקידם בתום שבע שנים.
המכתב מלא תירוצים שונים ומשונים. לא הודעתם לנו מספיק זמן מראש (15 שנה זה לא מספיק?!), לא ניתן לסיים כהונת יועמ"ש בלי להסדיר את תנאי הפרישה שלו (אין לזה שום רמז בהחלטה המקורית), את התהליך צריכים לנהל בנציבות המדינה, התהליך יפגע בעצמאות היועמ"שים בכך שימונו יועצים זמניים עד להשלמת תהליך הגיוס החדש, ועוד ועוד. סוף דבר, לא נזוז מכאן לעולם.
והנה תמונה אבסורדית מישיבת הממשלה ההיא. עם העלאת הנושא לסדר היום קם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראשון בין שווים, ויצא מהחדר. הסיבה: הסכם ניגוד עניינים שעליו החתימה אותו דינה זילבר בזמנו, ולפיו אינו יכול לעסוק בשום עניין שיש לו קצה נגיעה במערכת המשפט, בשל המשפט הפלילי שמתנהל נגדו. כלומר, למרות שהיועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע־פרגו אינה כלולה בהחלטת הממשלה המדוברת, מכיוון שהחוזה שלה נחתם לפני ההחלטה ב־2009, נתניהו מנוע גם מלדון בהעסקתם של יועצים במשרדי ממשלה אחרים.
ומי כן נכח בדיון, ואף היה דומיננטי בו ביותר? אותו שרון אפק, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. הוא חבש את כובע המשפטן, וייצג את חוות הדעת שלפיה הממשלה מנועה משפטית מלהעביר החלטה המסיימת את כהונת היועמ"שים במשרדים. כלומר, בחסות סמכותו המשפטית הוא פעל כדי לשמור על הג'ובים השמנים של עמיתיו היועמ"שים, וזה אמור להישמע לנו סביר. בזה אין ניגוד עניינים.
עכשיו, רק לסבר את האוזן שלכם, הקוראים, עד כמה הלכה הממשלה לקראת היועמ"שים, ואיך אחרי כל זה עדיין קיימת "מניעה משפטית". התנאים המפליגים שהציע הממונה על השכר לאותם יועמ"שים, אלה שגם התקבלו בפועל בהחלטת הממשלה, מדברים על 24 חודשי משכורת מלאה אחרי הפרישה, שצפויה להיות בינואר הקרוב. משכורת של יועץ משפטי של משרד ממשלתי היא בתקן של 95 אחוזים ממשכורת המנכ"ל, כלומר כ־40 אלף שקלים בחודש. כן כן, הכנסה פסיבית של 40 אלף שקל בחודש, זה לא חלום אם אתה יועמ"ש. מיליון שקלים בסך הכול, סכום נאה להגשים איתו חלומות.
בכנות, אני לא מצליח להבין איך לא ננסכה בהם טיפה של בושה במהלך דיון שכזה. חבריי למילואים מנהלים בקושי עסקים קטנים, ולעיתים סוגרים אותם בלית ברירה. חבר אחר חושש לקידום שהובטח לו, בשל ההיעדרויות הממושכות שלו. והם, שומרי הסף, מה יש להם בראש? מיליון שקלים מהמדינה בלי שום תמורה מצידם, וגם זה לא מרצה אותם. מרתיח את הדם.
לתגובות: yoniro770@gmail.com