נסו רגע להסתכל סביבכם ועשו לעצמכם מבדק קצר: כמה מתוך אנשים שסובבים אתכם ביום יום חושבים כמוכם, מאמינים באותו סט ערכים כמוכם, אוהבים ושונאים את אותם דברים, מגלים אדישות כלפי אותם נושאים. הימור שלי: רובם ככולם.
מבלי משים לב כולנו נמשכים למקום שטבעי עבורנו. אנחנו בדרך כלל מתחתנים עם הדומים לנו, גדלים ומתחנכים היכן שהורינו התחנכו. אנחנו גם רוצים לעבוד בסביבה שחושבת כמונו ומבלים עם אנשים שצוחקים מהבדיחות שלנו.
כשאתם נתקלים בוויכוח אודות גיוס בני הישיבות החרדיות, עצמו רגע עיניים והתבוננו פנימה: האם אנחנו מסוגלים לדבר מבעד המשקפיים של האדם החרדי. האם ההיגיון שלנו מסוגל להכיל את ההיגיון שלהם. האם עולם האידיאלים שלהם זהה לעולם האידיאלים שלי.
אדבר על עצמי. אני גדלתי בבית שבו חונכנו על קדושת רגבי ארץ ישראל. משחר ינקותי ידעתי ששירות צבאי הוא לא חובה הוא מצווה. חונכנו על כך שהישיבה בארץ ישראל בשנים אלה היא מעין 'אתחלתא דגאולה'.
כשפרצה בישראל מלחמה, כמה טבעי היה לראות את בני הציונות הדתית, היפים, הטהורים והנאצלים, סוגרים את הגמרא בבחינת 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' – לובשים את מדי הזית ומסתערים על האויב בשדה הקרב.
טובי בנינו, פרחי החמד שלא טעמו טעם חטא, סירבו לכל שירות צבאי שאיננו קרבי. הם רצו רק קרבי כדי לשמש 'נחשונים' עבור עם ישראל. הם ראו בצליחת בית חנון את קריעת ים סוף, את כיבוש רפיח – את צליחת המדבר אחרי 40 שנות שוטטות ואת ההסתערות על הליטני כמתן תורה. אלו גופי תורה עבורם. כך הם חונכו, על הערכים הללו הם גדלו. והנה הגיעה שעתה היפה של קידוש שם שמיים.
ואז מגיע הפולמוס סביב בחורי הישיבות החרדיות. "אפשר אחרת", זועקים רבני הציונות הדתית מדם ליבם. "תורה וצבא משלימים זה את זה", זועקים חברי כנסת, "בושה וחרפה תכסה פניהם", מטיחות משפחות כאובות כלפי המגזר החרדי.
אבל זה בדיוק הרגע שבו צריך לעצור לרגע. לקחת נשימה. להסיר משקפיים ולהרכיב את המשקפיים של האדם החרדי בן ימינו.
מבעד למשקפיים הללו משתקפת מציאות אחרת. מציאות שבה תורה הולכת רק עם יראת שמיים ודרך ארץ. למצוות יישוב ארץ ישראל יש פרשנות משלה ולפרשת 'כי תצא למלחמה על אויבך' פרשנות משלה.
הדור החרדי בן ימינו גדל על אתוס אחר מכפי שכולנו גדלנו עליו. על אמונה שונה. הוא רואה בלימוד התורה את חזות הכל. הוא רואה בעולם הישיבות את המקום היחיד שבו צעיר שומר תורה ומצוות אמור להתעצב.
הצבא בעיניו עושה דברים עצומים עבור עם ישראל – אך כדי לשמר על צביונו שלו הוא מבין שהוא לא יכול להיות שם.
אפשר להסכים עם זה. כנראה שרוב קוראי הטור הזה יתעבו את האתוס הזה (אגב, אני באופן אישי מאמין באמונה שלמה שלימוד תורה מגן על ארץ ישראל וכל מי שלומד תורה שימשיך לשקוד על תלמודו) אך לא ברור לי, לוגית, איך אפשר לבוא בטענות לצעיר חרדי שגדל על פי סט הערכים החרדי, כך הוא כך אחיו, הוריו, משפחתו הקרובה והרחוקה, חבריו, סובביו, בעצם כולם – ולקבול בפניו מדוע אינו פושט את החליפה השחורה ועולה על מדי זית.
אתם יודעים מי מבין את זה? צה"ל. ומי עוד יותר מבין את זה? כל הפוליטיקאים שעד המלחמה סירבו ליצוק תקציבים לתוכניות אופרטיביות של גיוס חרדים (תשאלו את יוסי לוי מנכ"ל נצח יהודה).
האם נראה לכם באמת שגנץ רוצה לגייס אלפי חרדים? האם יאיר לפיד באמת מאמין שסנקציות כאלה ואחרות יביאו לנהירה של אלפי צעירים חרדים לבקו"ם? אז למה הם צועקים בכנסת? למה הם משחקים בנדמה לי? את התשובה אני משאיר לקוראינו החכמים.