החלטתי לפתוח את הטור הזה בחשיפת אי הנוחות מכתיבתו. לא קל לי להגן על לשכת נתניהו בפרשת אלי פלדשטיין.
לא כי אני פוחד מהשב"כ או מהפרקליטות ולא בגלל החשש להיות מתויג כביביסט. אי הנוחות נובעת מכך שנתניהו ולשכתו, ולמעשה אפשר לומר זאת בהכללה גסה על כל מפלגת השלטון, מגלים אפס עניין בזכויות חשודים ונאשמים ובהליך הפלילי עד שהוא פוגש אותם ברמה האישית. מערכת אכיפת החוק בישראל יכולה להתנהל כמו ג׳ונגל וזה לא יעניין אותם. בתי המשפט יכולים לקרוס, וזה לא יזיז להם.
בתי הכלא יכולים לסבול מפיצוץ אוכלוסין מטורף, וזה לא יניד אצלם עפעף. עצורים נאלצים להיאבק בפשפשים וזה ירגש אותם כמו שלג דאשתקד אלא אם מתברר שהעצור הספציפי הזה עלול להפוך לעד מדינה נגדם. ואז ברגע שהוא הפך לעד מדינה, הפשפשים יכולים לחזור לעבודתם. כל זה נכון ועוד הרבה יותר מכך, או בלשון חז"ל במשנה: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן".
אך למרות זאת, האמת צריכה להיאמר. הפרשה הזאת חושפת את תחלואי מערכת אכיפת החוק. היא מציגה את ראיית המנהרה האופיינית לה, ואת השימוש בפטיש 50 קילו כדי להבריח חתול.
נתחיל ביסודות. עיתונאים במהותם ניזונים מהדלפות ומתפרנסים מן ההדלפות הללו בכל תחומי העיתונות. מתחילת המלחמה ועוד הרבה לפניה היה מבול בלתי פוסק של מידע ישראלי רגיש מבחינה ביטחונית ומדינית שדלף אל כלי התקשורת בישראל ובעולם, עם צנזורה ובלי צנזורה. זה התחיל לפני המלחמה, אבל אחריה זה הפך לשיטפון של ממש.
אי אפשר להתייחס במסגרת הטור הזה לכל הנימוקים שניתנו על ידי מתודרכי הפרקליטות והשב"כ, שחלקם באמת מופרכים, מאולצים ומגוחכים במיוחד. אני רוצה להתייחס לטענה של חשיפת מקורות מודיעיניים. נכון לשעת כתיבת טור זה (אתם צפויים לקרוא את הטור רק לאחר הגשת כתב האישום) כוונת הפרקליטות היא להעמיד את פלדשטיין ואת נגד המודיעין לדין באשמת מסירת ידיעה סודית מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
על פי הטענה, הידיעה הסודית שפורסמה ב'בילד' הגרמני חשפה, או לכל הפחות הייתה סבירות גבוהה מאוד שהיא תחשוף, כיצד התקבל המידע.
בתחילת ספטמבר פורסמה ב'בילד' כתבה גדולה שעסקה בעמדות חמאס במשא ומתן לשחרור החטופים. הכתבה הציגה את סינוואר באור שלילי ביותר בכל הנוגע לעסקת החטופים, וממילא למעשה ניקתה את נתניהו מאחריות לאי שחרור חטופים המוחזקים על ידי ארגון הטרור באמצעות עסקה.
על פי טענת מערכת אכיפת החוק וכפי שהותר לפרסום, לאחר בחינת האמור על ידי צה"ל, התקבלה תובנה שמדובר בדלף של מסמך רגיש וסודי ביותר, אשר חשיפתו עלולה לפגוע הן בהשגת אחת ממטרות המלחמה (שחרור חטופים) והן בפעילות האופרטיבית של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה נגד תנועת החמאס ובהקשרים נוספים.
גולת הכותרת היא החשש לחשיפת היכולת המודיעינית של ישראל בעזה. אלא מה? כאשר בוחנים את הפרסום עצמו, הוא עמום מאוד ולא ניתן להבין מתוכו כיצד הגיע המידע. דווקא הפרסומים שבאו בעקבותיו, חשפו את מקור המידע.
יומיים לאחר הפרסום ב'בילד' כתב רונן ברגמן, שאליו עוד נחזור בהמשך, בידיעות אחרונות: "בסוף השבוע נפתחה חקירה פנימית בצה"ל כדי לנסות לברר מי עושה שימוש מניפולטיבי במסמכי שלל מסווגים של חמאס שנתפסו בעזה – או בכאלה שרק לכאורה נלקחו מחמאס - ומעביר אותם לתקשורת הבינלאומית כדי לנסות ולהשפיע על דעת הקהל בישראל בנושא עסקת החטופים".
ברגמן מרחיב ומפרט, ואחר כך מוסיף: "מבדיקה לגבי המסמך שפורסם ב'בילד' הגרמני עלה שאין מדובר כלל במסמך של סינוואר או כזה שנלקח ממחשבו, אלא בהצעה של גורם בדרג ביניים בחמאס. חשוב יותר: החלק העיקרי שהעיתון מצטט כביכול מאותו מסמך, שלפיו חמאס אינו מעוניין בעסקה - כלל לא נאמר בו".
כלומר, ברגמן מסייע לחמאס להבין על מה מתבסס המסמך שפורסם ב'בילד'. מדובר בהצעה של גורם בדרג ביניים בחמאס. המסמך איננו של סינוואר ולא נלקח ממחשבו, וגם תדעו לכם: מה שמתואר בכתבה ב'בילד' - לא באמת נוסח כך באותו מסמך.
אבל חכו, זה ממש לא הכול. בהמשך הכתבה חושף ברגמן פרט שומט לסת: "מדובר על מסמך שנתפס באפריל ומסכם הצעה שנתן גורם ביניים בחמאס". הכתב החרד לביטחון המידע מספק לחמאס מידע קריטי: מתי ישראל תפסה את המסמך. יש להניח שגורמים בחמאס כתבו הרבה פתקים ומסמכים כאלה ואחרים לאורך שנת המלחמה האחרונה. אם הם רוצים להתחקות אחר מקור הדלף - הם צריכים לדעת מתי הוא דלף. ברגמן מסייע להם באדיבותו. המסמך אומנם פורסם בספטמבר אך הוא נתפס על ידי ישראל באפריל.
אבל זה לא סתם רונן ברגמן. דובר צה"ל בעצמו עשה זאת בתגובה לכתבה של ברגמן. הנה תקראו: "מבדיקה שנעשתה במהלך סוף השבוע עולה כי המסמך שפורסם בעיתון 'בילד' נמצא לפני כחמישה חודשים (נכון למועד פרסום הכתבה, חודש אפריל, א"ג). המסמך הינו ישן, שנכתב כהמלצה על ידי דרגי ביניים בחמאס ולא על ידי סינוואר. המידע מהמסמך הצטרף למסמכים זהים נוספים שהיו ברשותנו בעבר. הוא לא היווה מידע מחדש, ולאחר בירור - לא נעשתה טעות בהפצתו. המידע בנושא הובא בפני מקבלי ההחלטות כמה פעמים עוד לפני שאותר המסמך המדובר. הדלפת המסמך מהווה עבירה חמורה והיא תיבדק ותיחקר על ידי הגורמים המוסמכים".
לאחר מעצרו המתוקשר של פלדשטיין, הפרשן הצבאי של תאגיד השידור הציבורי (וגם חבר) רועי שרון פרסם את המידע הבא באישור הצנזורה ב־4 בנובמבר: "ההבדל בין ההדלפה הזאת לאלף הדלפות אחרות: החומר שהודלף אינו מסמך שלוחמים מצאו בעזה, אלא סוג אחר של מודיעין, שעלול היה לשרוף מקורות מידע של המודיעין, וזו הסיבה שנפתחה חקירה".
אני לא בא בטענות לרועי שרון, כי הוא קיבל את אישור הצנזורה לפרסם את המידע הזה. אבל אם מחבלי החמאס שנותרו בחיים אינם מטומטמים מוחלטים - הם הצליחו להבין טוב מאוד מה למעשה נאמר פה. אם חשבתם, בטעות, שמדובר באמת במסמך שנמצא פיזית בעזה על ידי הלוחמים - טעות בידכם. ישראל השיגה אותו (בחודש אפריל) באמצעות "סוג אחר של מודיעין".
בכל דקה שחלפה לאחר מכן עד היום הוסיפו העיתונאים עוד פרט ועוד פיסת מידע על מקור המידע שנפגע כתוצאה מההדלפה ההיא. בבחינת הסנדלר הולך יחף, או ליתר דיוק: הסנדלר החליט לוודא שלא יישארו עוד סנדלים במדינה.
אשמח שקוראי העיתון 'בשבע' יענו בכנות. מי פגע בביטחון המדינה יותר? מי סיכן את מקורות המידע יותר? האם ההדלפה העמומה והלא מדויקת ל'בילד' או התיאורים המדויקים והמפורטים להפליא שבאו לאחר מכן? איך החמאס היה יכול לדעת בספטמבר, כאשר פורסמה הכתבה, שה'בילד' מדבר בכלל על מסמך מאפריל? איך הוא היה יכול לדעת שהתיאור שמפורסם ב'בילד' הוא בכלל לא של סינוואר אלא של דרג ביניים? איך הוא היה יכול לדעת שהמסמך לא נתפס פיזית בתוך עזה? איך הוא היה יכול לדעת שהתוכן שמופיע בכתבה איננו תיאור מדויק ונאמן למקור אלא פרפרזה שאף התווספו אליה דברי פרשנות (שלטענת צה"ל אינם נכונים)? אתם מבינים את האבסורד?
אבל זה לא הכול. דובר צה"ל, בתגובה לכתבתו של ברגמן, ראה צורך להוסיף עוד פרט כדי להתגונן מפני הטענה שצה"ל הסתיר מידע מודיעיני חשוב מהדרג המדיני: "המידע מהמסמך הצטרף למסמכים זהים נוספים שהיו ברשותנו בעבר. הוא לא היווה מידע מחדש, ולאחר בירור לא נעשתה טעות בהפצתו".
כלומר, אל תעשו דרמה. זה סתם עוד מסמך שמצטרף למסמכים זהים נוספים שכבר יש ברשותנו. כדי להגן על עצמו, אין שום בעיה לנדב עוד פרטים ולהסביר שהמסמך הזה הוא סתם "עוד מאותו הדבר".
אחד ההרים
עכשיו, ברשות הקוראים, אני רוצה להתייחס לחרדה העמוקה של העיתונאים לחוק הישראלי. בואו נניח בצד את רגישות העובדה שכל הדלפה של עובד מדינה היא עבירה פלילית (שהפכה, אולי בצדק, לאות מתה), ואת העובדה שכל כתב מדיני, צבאי, פוליטי או משפטי פרסם פרסומים רבים שהגיעו כתוצאה מהדלפה של מידע ביטחוני רגיש. בואו נשים את זה בצד, ונתייחס רק לפרשה הספציפית הזאת.
על חקירת הפרשה הוטל צו איסור פרסום גורף בשל הרגישות הביטחונית הגדולה. צו איסור הפרסום היה כה גורף, עד שנאסר אפילו לפרסם שמתנהלת חקירה, והוטל צו איסור פרסום על עצם קיומו של צו איסור הפרסום. למרות זאת, ברגע שהדבר נודע לעיתונאים - כלי התקשורת פרסמו מדי שעה עוד פרט ועוד פרט ועוד פרט, עד עצם שעות כתיבת הטור הזה. כל המידע הזה בניגוד גמור ומפורש לצו איסור הפרסום.
באיזשהו שלב החליט נשיא בית המשפט השלום השופט מנחם מזרחי לצמצם קלות את תחולת צו איסור הפרסום. מה עשו העיתונאים? פרסמו הרבה מעבר לנוסח המאוד מצומצם שהותר לפרסום על ידו. לאחר שחלפו הימים פרסם השופט מזרחי נוסח מורחב שאליו היו צריכים העיתונאים להיצמד. מה עשו העיתונאים? פרסמו את הנוסח שלו, והוסיפו לאחר מכן כמעט כל מה שהם רצו.
צריך מידה גדושה של חוסר מודעות עצמית כדי לתפוס את החבל בשני קצותיו. לזעוק מרה על סיכון לביטחון המדינה תוך כדי שהם מסכנים אותה בעצמם. לזעוק על הפרת החוק, ממש בזמן שהם עושים זאת בעצמם תוך כדי הדיווח ובעצם הדיווח.
מעל כולם כאמור התעלה העיתונאי רונן ברגמן, שהעתיק את מושבו לחו"ל. בניו יורק טיימס הוא מרשה לעצמו לפרסם כל מה שנראה לו לנכון, בלי צנזורה (שעל פי תפיסתה המשפטית איננה חלה על אזרח ישראלי שאינו מתגורר בישראל אם הוא מפרסם את דבריו בכלי תקשורת זר). הוא מפרסם דברים רגישים ביותר שאסורים לפרסום על ידי הצנזורה לעיתונאים ישראלים שמפרסמים בישראל. המידע הזה מתפרסם על ידו בכתבותיו וגם בספרו (שאסור בפרסום בישראל, כאילו שזה עוזר למשהו), אבל הוא יכול להעמיד את עצמו בחוד החנית של הקמפיין העיתונאי נגד אלי פלדשטיין. אין מראות בבית משפחת ברגמן? מה קורה פה?
אינני נביא, למרות רצוני העז לנטוש את מקצוע העיתונות לטובת תחום העתידנות. ובכל זאת אני מרשה לעצמי להעריך שהשב"כ והפרקליטות בריצת האמוק האופיינית להם - מסתערים על היעד תוך ראיית מנהרה, בלי הבנה לאיזה שדה מוקשים משפטי וציבורי הם מכניסים את עצמם. אני לא חושב שההר יוליד עכבר, אלא שבניהול משפטי נכון של הסנגורים יתברר במסגרת ההליך שמרוב הרים אי אפשר למצוא הסבר ראוי להחלטה לכבוש דווקא את ההר הצנוע הזה. עד אז, הפארסה הזאת מן הסתם תיקח שנים.
לתגובות: [email protected]