נכנסנו אתמול כמה עיתונאים לסיור ומפגש עם מג"ד השיריון (חטיבה 188) סא"ל רועי כ"ץ, בקו הכפרים השני בלבנון הנתון לשליטת כוחותינו.
בנקודת ההתכנסות סמוך לגבול לבנון פגשתי דמות ציורית של יהודי מבוגר עם מראה של איש ההתיישבות העובדת מפעם, אבל עם כיפה.
ניגשתי ופתחתי עמו בשיחה, ואז קלטתי שהאיש הוא זאב ז'אבו ארליך, חוקר ארץ ישראל הנודע מעפרה. צילמתי אותו, ואז התפצלו דרכינו. אנחנו העיתונאים עלינו על רכב צהל"י אחד ונסענו לפגישה עם המג"ד, וז'אבו נסע לדרכו על רכב צבאי אחר.
יצאנו מהשטח באיחור רב מהמתוכנן בגלל התקריות הקשות שהיו בגיזרה, כך שאת הטור השבועי שלי לבשבע עם רשמים מהסיור נאלצתי לכתוב על ספסל בגן ציבורי בשלומי הריקה למדי.
עם סיום הכתיבה קיבלתי את הידיעה המטלטלת על נפילתו בלבנון של אדם מבוגר, חוקר ארץ ישראל ידוע. עוד לפני שהשם פורסם, לא היה לי ספק במי מדובר.
את השאלה האם מי שאיפשר לז'אבו להיכנס עשה זאת בסמכות וברשות נשאיר לבדיקה פנימית בצה"ל, כמו גם את הדיון האם הוא חויל לפני שנכנס.
שמעתי שטוענים שהוא נכנס כדי לסייע לכוחותינו באמצעות חושי ההתמצאות המחודדים שלו בשטח. אבל גם אם הוא נכנס לצורך מחקר היסטורי וארכיאולוגי, אני לא רואה הבדל גדול בין עיתונאים שלוקחים סיכון סביר במסגרת עבודתם התקשורתית לבין חוקר ארץ ישראל שמסתכן לצורך מחקרו. במחקר הגיאוגרפי והארכיאולוגי יש תאונות עבודה שהן חלק מהמקצוע.
זאב ז'אבו ארליך, האיש והאגדה, יהי זכרך ברוך.