אתמול בערב התקיימה עצרת מיוחדת בכרמי גת. עמדנו שם אנשים ונשים, מכל גווני העם, יחד עם קהילת ניר עוז שאחד לארבעה מאנשיה נחטף או נהרג.
עצרת א- פוליטית שנועדה לחבר בין קבוצות שונות, דרך הכאב המשותף למען החטופים ומשפחותיהם.
התבוננתי במאות האנשים שעמדו בקהל. אנשים מהקיבוצים והיישובים, דתיים וחילונים משפחות חטופים ומשפחות מפורום הגבורה.
ראיתי את מאות האנשים שעמדו יחד ושאלתי את עצמי בכאב - היכן מאות האלפים שהיו צריכים להיות פה? להיות פה כדי לשמוע את אביטל דקל חן שבעלה חטוף בעזה. לשמוע על הכאב שעברה בשנה האחרונה תוך כדי שהיא כמעט מתחננת: "אני לא שייכת לימין או לשמאל, רק רוצה ששגיא יחזור''.
הסתכלתי על התינוקת בת השנה שהייתה בעגלה ועל שתי הבנות 'הגדולות' שמלוות את אמא לכל מקום ושומעים את הדברים הקשים שהיא מספרת. התרגשתי לראות את הלבבות נפתחים, ובכל זאת לא יכולתי שלא לשאול את עצמי שוב: "איך לא כולם נמצאים כאן יחד איתנו"? רציתי לצעוק: ''את כולם עכשיו''! ולא את כל החטופים, אלא את כל עם ישראל כאן איתנו מתייחד עם הכאב הבלתי נסבל שעובר על המשפחות למעלה מארבע מאות ימים.
תוך כדי שאני מהרהר, אני שומע את אביטל ממשיכה ומספרת על נקודות השבר שחוותה המשפחה: ''בעסקה הראשונה, ידעתי ששגיא לא ישתחרר. הסתרתי את הידיעה על העסקה מהילדים כדי שלא יצטערו, אבל הבת שלי שמעה על העסקה מהחברות...היא רצה אלי בהתרגשות חיבקה אותי ואמרה - אבא חוזר. אבא חוזר' חיבקתי אותה בחזרה ואמרתי לה - אבא לא יחזור. זעקת השבר שלה לא הייתה של ילדה בת שבע, אלא של אישה מבוגרת שעברה שואה".
היא המשיכה לספר ואני המשכתי לבכות. לא אוכל לספר או לבטא את כל מה שהרגשתי באותו ערב כאשר שמעתי את משפחות החטופים, המשפחות השכולות ואת קולות הלוחמים שנאמו על הבמה.
הכאב של כולם נגע לי עמוק בלב, אבל כאב לי לא פחות איך תכן שלא כולנו יחד? יחד כדי לשמוע ולהתחבר יותר לכאב הזה. כיצד כאב כבד כל כך לא מחבר את העם הזה ועדיין יש פילוג וקיטוב?
כאדם שמשתייך לציבור דתי אידיאליסט, ההולך לפני המחנה לא הבנתי איך כל חברי שעזבו הכל במאבקים שונים, לא רצים כעת לפני המחנה כדי לחבק את המשפחות שעברו את הגרוע מכל.
נכון, לא מעט מאיתנו טרודים בימי המלחמה, בעלים מגוייסים, משפחות שכולות ועוד דברים שראויים להערכה רבה מאוד... מובן שלא כולם יכלו להגיע, ובכל זאת משפחות החטופים שמכתתים רגליהם ערב ערב להשמיע את קולם, ראויים לחיבוק גדול יותר, הרבה יותר. אני מרגיש שהתשובה לחיבוק החסר הזה עמוקה יותר מאשר חוסר הפניות.
הקיטוב שנוצר במלחמה הפנימית שלנו בין 'הניצחון המוחלט' ל'עסקה עכשיו' גרם לחוסר אמון. כל אחד השקיע כוחות רבים כדי להיאבק כנגד הצד השני וכך נותרו החטופים ומשפחותיהם בקרן זווית.
עצוב לי איך איבדנו את הרגש הטבעי לטובת המלחמות הפנימיות. עצוב לי יותר שלא נוכחנו לדעת כי חל שינוי בתקופה האחרונה. אני נמצא בכל מוצ''ש יחד עם קהילת ניר עוז בזעקות השבר שלעתים גם באים לידי ביטוי בהתבטאויות פוליטיות כנגד הממשלה.
משבת לשבת אני רואה איך יש מקום יותר לכאב ופחות למריבות או התלהמות.
עדיין נשמעים מעט קולות שקשה לי לשמוע, אבל אני מוכן לעמוד שם, גם בלי למחוא כפיים, כדי להיות חלק מהכאב הזה. אני גם יכול להכיל בתוכי כל צעקה שתצא מגרונם של אנשי העוטף אחרי הגיהנום שהם עברו.
בשבת האחרונה יצא לי לדבר בעצרת הזאת. מילה אחת של פוליטיקה או מריבה לא הייתה שם. רק כאב.
על אף השינוי שאותו אני מתאר, נדמה שקשה יותר להוציא את הגלות מהיהודים מאשר את היהודים מהגלות...
אתמול בכנס, שהיה מוגדר במפורש לא פוליטי היו אנשים מכל עם ישראל!
נאמו על הבמה גם המשפחות השכולות, גם חייל שעשה כמעט שנת מילואים ברצף וגם משפחות החטופים. ניתן היה לחוש את הכאב המשותף של כל עם ישראל. אנשים נותרו לדבר ולהתחבר שעה ושעתיים אחרי, למרות הקור והשעה המאוחרת. ראיתי אנשים בני שבעים ושמונים, יושבים על הדשא ומשוחחים מדם ליבם. הקור העז לא הצליח לגבור על הלב הפועם שלא הצליח לזוז מהמקום ולהמשיך לדבר ולהקשיב לאנשים בעלי דעות שונות שלא היו נפגשים בהזדמנות אחרת.
אני קורא לכולנו לפתוח את הלב, להניח בצד את ההתנצחויות ולהיות יחד. להביע את הכאב, את הדעות השונו ואת הרגשות השונים, אבל מתוך שיח כנה וכבוד הדדי.
לפעול להחזרת החטופים, להפסיק את הכאב הבלתי נסבל של החטופים ומשפחותיהם , להשיב את האמון ואז כולנו יחד נעמוד בפני כל האתגרים שעומדים בפנינו.
הכותב הוא פסיכותרפיסט, ארגון הלב הפועם