היום, כ"ד בחשוון, מלאו 30 שנה לפטירתו של הרב שלמה גורן זצ"ל, מייסד הרבנות הצבאית הראשית ומתווה דרכה עד היום, ומי שהיה הרב הראשי לישראל לפני 40 שנה.
הרב גורן זצ"ל ייזכר לדורות כמי שתקע בשופר על הר הבית וליד הכותל המערבי ביום שיחרורם, במלחמת ששת הימים בכ"ח באייר תשכ"ז. תמונתו תוקע בשופר ליד הכותל, יותר מתקיעת השופר על הר הבית, הפכה לאחד מסמלי אותה מלחמה מופלאה.
באחת ההתכתבויות האחרונות שלי עם ז'אבו ארליך הי"ד, הוא שלח לי קישור לידיעה על דגל הדיו של עזה – לא של אילת – שהונף בעיר במלחמת ששת הימים. לא הכרתי את הסיפור, אבל הכרתי סיפור אחר, על השתתפותו של הרב גורן בשיחרור עזה, וסיפור השופר ההיסטורי שנשרף בלחימה. ז'אבו כתב לי שאת הסיפור הזה הוא דווקא לא הכיר. כשקראתי שוב את סיפור המעשה, גיליתי שיש כאן אפילו משהו מאד דומה לסיפור עם ז'אבו בשבוע שעבר – השתתפות במלחמה של מי שאינו חלק מהכוחות הלוחמים.
בכ"ו באייר תשכ"ז, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, התלבט הרב גורן היכן למקם את עצמו. באופן טבעי, ירושלים היתה כמובן הזירה שקסמה לו ביותר, אבל בבוקר פרוץ המלחמה עוד לא היה ברור אם ירדן תצטרף ללחימה, והרב גורן הרגיש שלא ייתכן ששועל קרבות כמותו לא יהיה עם הכוחות הלוחמים בזירה שבה מתקיימת המלחמה. הרב גורן החליט אפוא שזה התפקיד ההיסטורי המוטל עליו. הוא יצא אפוא לדרום עם נהגו המסור הרב אריה שלום, ועוזרו הוותיק והנאמן, הרב מנחם הכהן. ליתר בטחון השביע את ראש ענף מבצעים במטכ"ל ואת נציג אכ"א ב"בור", שברגע שנפתחת מערכה גם בירושלים יודיעו על כך מייד לחמ"ל פיקוד דרום ויורו להם להעביר את הידיעה אליו, כדי שיספיק להגיע לעיר ולהיכנס ראשון לכותל.
כשהגיע לפאתי עזה, ניגש הרב גורן מייד למפקד חטיבה 11 אל"מ יהודה רשף, ודרש להיכנס לעזה עם הפלוגה הראשונה שאמורה לחצות את הגבול. המח"ט השיב שלשם הכנסת בעל דרגה כמותו, שאינו בעל תפקיד מבצעי חיוני, נדרש אישור רמטכ"ל, והרב גורן קטע אותו בחדות: "לא נדרש שום אישור, אני פשוט אכנס עם הקומנדקר הראשון". וכך היה.
בארבע אחר הצהריים נכנס הרב גורן עם הכוחות שחצו ראשונים את הגבול, כשאיתו "כלי הנשק" המיוחדים שהביא איתו: ספר תורה ושופר – שניהם תשמישי קדושה היסטוריים. ספר התורה, שליווה את הרב גורן לאורך שנים, נתרם על-ידי משפחתו של החייל ברוך שפירא, שנהרג במלחמת העצמאות. הספר נמצא כל השנים בחדר עבודתו של הרב גורן, ומשם לקח אותו למבצעים צבאיים שונים, בדומה לארון הברית שליווה את בני ישראל הקדומים במלחמותיהם.
גם סיפורו של השופר היה מופלא. בחודש אפריל 1956, כחצי שנה לפני "מבצע קדש" הגיעה לרב גורן פנייה מפתיעה. בונה שופרות מתל-אביב הגיע ללשכתו, ובפיו סיפור מוזר: חלמתי חלום שעלי לנסוע לטורקיה (שהיתה אז מקום מרכזי לקניית קרנות אייל לשופרות), ועלי לקנות שם קרן מאוד גדולה ולהכין אותה כשופר עבורך, הרב גורן, כדי שתתקע בו על פסגת הר סיני. הרב גורן, שזיכרון אובדנה של העיר העתיקה בירושלים בהחלט העיק עליו, חלם על שיבה להר הבית ולכותל המערבי, אבל לאו דווקא על הר סיני, ולכן אמר לבונה השופרות: "אולי טעית. אולי החלום דיבר על תקיעת שופר בהר הבית". אבל האיש התעקש, והרב גורן, שנרגש מהחלום ומן המאמץ שעשה אותו יהודי למימושו, החליט לקנות ממנו את השופר הגדול.
כעבור חצי שנה, כמו שחלם יצרן השופרות, כידוע, קרה הבלתי צפוי. מדינת ישראל חברה לבריטניה וצרפת, וכבשה את כל חצי האי סיני, ובכללו, כמובן, גם את הפסגה המכונה בפי הבדווים המקומיים ג'בל מוסא, הלא הוא הר סיני (מוסא, כמובן, על-שמו של משה שעלה לפסגת ההר כדי לקבל את התורה).
מיד עם היוודע דבר כיבושו של הר סיני, החליט הרב גורן שזהו הזמן לממש את חלומו של בונה השופרות. הוא החל לנסוע לעבר הר סיני, כשבדרך קיבל פקודה טלפונית מראש אכ"א שלא לעלות על ההר. ראש אכ"א, אל"מ גדעון שוקן, בנו של מייסד עיתון 'הארץ' שלמה זלמן שוקן, כנראה לא אהב את הרעיון שהרב הצבאי שלו יופיע בכל העיתונות העולמית כמעין משה רבנו חדש.
בזיכרונותיו ציין הרב גורן ש"בהתחלה חשבתי שההוראה היא גם על דעת הרמטכ"ל [דיין], אז נבהלתי והתעכבתי". כשהבין שדיין אינו בתמונה, החליט להפר את ההוראה ולעלות בכל זאת. בינתיים הודיע האלוף רחבעם זאבי ("גנדי"), שגם הוא מתכוון לעלות על פסגת ההר, וכך נוצרה תחרות בין האלופים מי יגיע ראשון לראש ההר. הרב גורן לא התכוון לוותר בקלות. הוא נסע שעות ארוכות עד שהגיע, בשעת לילה מאוחרת, לג'בל מוסא. הוא לן במנזר סנטה קתרינה, ולפנות בוקר החל לטפס במעלה ההר – לא פחות מ-3300 מדרגות. זה לא היה קל, ציין בזיכרונותיו, "הגעתי על ארבע, אבל עליתי". הוא חש גאווה גדולה: בפעם הראשונה מאז מתן תורה שוב נשמע קול השופר על הר סיני, והוא האחראי לכך.
כעת הגיע עם השופר לגבול עם עזה. אבל הפעם להשגחה העליונה היו תוכניות אחרות. מיד עם חציית הגבול חטף הקומנדקר שלו פגז בפגיעה ישירה, וכל אנשיו נפגעו, למעט הרב גורן עצמו – אם כי כובע הפלדה שלו, והשופר ההיסטורי, עלו באש.
הרב גורן ניסה לסייע לחבריו הפצועים. הוא הוציא מכיסו מטפחת ובאמצעותה קשר את גרונו של נהג הקומנדקר, שספג פגיעה של רסיס פגז בגרונו. לוחם אחר שנפצע ופונה מיידית לבית-חולים זרק לרב גורן את כובע הפלדה שלו (שהרי לא היה לו עוד צורך בו), וכך הירשה לעצמו הרב גורן לרדת מן הקומנדקר כשבידו ספר התורה. הוא חפר לעצמו גומה, ולידו חפר עוד גומה עבור ספר התורה, כדי שיוכל גם להישען עליו. בזיכרונותיו כתב שהיה בטוח שמשם כבר לא ייצא חי, ואמר לעצמו שלפחות יגיע לעולם הבא עם ספר תורה ביד.
הכדורים והפגזים שרקו מעליו. משני צידיו עלו השדות באש הפגזים, אבל המקום שבו שהה הרב גורן היה מוגן, מפני שכל הקומנדקרים דהרו עליו קודם, רמסו את התבואה ובכך מנעו את העלאתה באש. כך ניצל.
כשהשמש שקעה הוא יצא בזהירות מן הגומה וחזר בהליכה איטית אל צידו הישראלי של הגבול. הנהג, אריה שלום, החל לנשק אותו, כיוון שלא האמין שהוא עדיין בחיים לאחר שנעדר שעות ארוכות.
אחרי שנרגע מעט, נסע הרב גורן לפיקוד הדרום, שם נודע לו שהמלחמה בירושלים אמנם התחילה. הוא נשאר עוד זמן-מה בפיקוד, כדי להסדיר את נהלי הקבורה של החללים (שנקברו בבית עלמין זמני בקיבוץ בארי), וכעבור כשעה וחצי דהר לירושלים – ומאז הכל ההיסטוריה המוכרת.