לא רציונלי
ההיגיון אומר שאחרי מלחמות יימנעו אנשים מהבאת ילדים לעולם, אולי לא לנצח, אבל לפחות לאיזו תקופת צינון, לתת לעולם הזדמנות להיטיב את דרכיו, שאם לא כן איך יביאו ילדים לעולם שותת דם? ההיגיון אומר שגברים שהיו בשדה הקרב חודשים או שנים, יבקשו כמה שנים חופש ממשימה נוספת בדמות אחריות על ילד קטן. ההיגיון אומר שנשים שעול הטיפול בילדים הקטנים נפל על כתפיהן בהיעדר בן זוג בסביבה, יבקשו לעצמן חופשת הורות ארוכה ובוודאי חופשה מלידה. אבל בני אדם מעולם לא היו יצורים הגיוניים, ולעולם יש איזה כוח משיכה אל החיים שמניע אותו, ונגד כל היגיון לאחר מלחמות באים לעולם הרבה יותר חיים. בייבי בום קוראים לזה. זה קרה בארצות הברית ובאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, זה התרחש גם אצלנו אחרי כל מלחמה, ועל פי הנתונים זה כבר התחיל לקרות עכשיו עוד לפני שהסתיימה המלחמה. יש בנו איזו בחירה כמוסה בחיים שמתפרצת דווקא אחרי שהמוות אוכל בכל פה, וההיגיון הסודי הזה חזק מכל דאגה, פחד ומעמסה. זו תופעה עתיקה מאוד, ואכן הציווי הראשון של אלוקים לניצולי המבול היה לפרות ולרבות, ואולי הציווי הזה הפך לדי־אן־איי האנושי שדוחף אותנו לבחור בחיים חרף כל הצער שמתלווה אליהם, במיוחד בשעת מלחמה.
שבועה
רבי שמעון בר יוחאי מתאר את החוויה הנפשית בלידה כך: "בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה". רבי שמעון בר יוחאי לא נכח בלידתן של נשים, ובתקופתו גבר מן הסתם לא נכח גם בלידתה של אשתו. ספק גדול אם יש אישה שבאמת נשבעת שלא להביא עוד ילדים לעולם בשעת צירי הלידה, בטח לא קופצת ונשבעת. אבל נדמה לי שרבי שמעון בר יוחאי לא בא לתאר מציאות. אולי בדיוק על זה הוא בא להצביע, על כך שכל מעשה הלידה הוא גבורה עילאית נגד ההיגיון הפשוט. שאם לרגע הייתה האישה נכנעת לכאביה, הייתה נשבעת לעולם לא לבחור בכאב הזה שוב. אבל נשים, ואת זה כמדומני אף גבר לא יכול להבין, בוחרות בזה שוב ושוב. ולנו, הגברים, לא נותר אלא להשתאות.
דרך ארץ קדמה ללידה
יש מין תופעה חברתית בלתי נסבלת בעיניי, שגופה של אישה הרה נעשה זכות הציבור לדעת, לפעמים גם לגעת. יש נשים שמרגישות זכות מלאה לגעת בבטנה של אישה אחרת, ובוודאי נדמה שזכות הציבור לשאול ולהתעניין. איש כמובן לא יעלה על דעתו להעיר הערות על גופה של אישה שאינה הרה, אבל משניתנה רשות לעין לראות את הבטן ההריונית כביכול נפרצו הגבולות והותרו השאלות. זה יכול לקרות בין זרים, בין קרובי משפחה רחוקים, זה יכול להישאל מול אנשים אחרים: "באיזה חודש את?", "באיזה שבוע?", "מה, רק שביעי? חשבתי תשיעי. שמיני לפחות. רגע, זה תאומים? שלישייה? מה, רק אחד? לא נראה". "את נורא רזה, לא רואים היריון", "וואו, את ממש גדולה. כדאי לבדוק סוכרת היריון, לגיסתי הייתה. נראתה בול כמוך". "לא, אל תגידי לי, אני אגיד לך, הבטן מחודדת, זה בן. מאה אחוז בן". "את בקושי הולכת. כמה נשאר לך?".
אז בואו נגיד את זה הכי פשוט שיש: זה הגוף שלה וההיריון שלה, ומה שתבחר לחלוק שתחלוק ומה שלא אינו עניין לציבור. אין לאנשים מושג כמה הערה תמימה או שאלת התעניינות שאיננה במקומה עלולה לפגוע בדיוק בנקודה רגישה או בתחושת אשמה או דאגה. זה לא שלנו, זה שלה. אז בואו נוריד את העין ונסגור את הפה. תודה.
לא צנוע
ולפעמים גם כשמישהו משתף בהגזמה לא כדאי להשתתף בחגיגה. כזאת היא התוכנית 'בייבי בום' שמשודרת עכשיו. באמת שלא ראיתי ואין לי שום כוונה לראות מפני שאיננה צנועה. ולא, אני לא מדבר על צניעות הגוף, אני מניח שהכול שמור היטב, אבל יש משהו מאוד לא צנוע בלקחת את החוויה האישית או לכל היותר הזוגית הכל כך אינטימית הזאת, ולהציג גם אותה לראווה ברשות הרבים. לידות מול מצלמה, טיפולים זוגיים מול מצלמה. כן, כל המשתתפים מן הסתם בחרו ברצון חופשי, אבל הנפש מתפשטת וכדאי להציל אותה מעצמה.
הבכי הראשון
הדבר הראשון שעושה תינוק עם לידתו הוא לבכות, ואם הוא לא עושה זאת מעצמו דואגת המיילדת לזרז אותו לעשות זאת. זה מאוד לא רומנטי לחשוב שהמפגש הראשון עם החיים נעשה בבכי, אבל יש לבכי הזה כמה וכמה סיבות.
הסיבה הגלויה היא הסיבה הפיזיולוגית, כלומר הבכי הראשון טוב לגופו של התינוק. זה עובד בערך ככה: התינוק עטוף במי השפיר, ועם החשיפה לאוויר העולם מתקרר העור שלו ומעורר לו את רפלקס הבכי הקר, שמעורר את הבכי הראשון. כדי לבכות על התינוק לקחת נשימה עמוקה, האוויר הקר שנכנס אל גופו למעשה משפיע על הגדלת נפח הריאות בעזרת כיווצי שרירים וגורם גם לזרימת דם מוגברת אל הריאות. הבכי הזה שותף גם בהפיכת תפקוד הלב מליבו של עובר המתפקד כיחידה אחת, ללב אדם המחולק לשתי עליות ושני חדרים. הבכי גם מסלק את מי השפיר וכך מתאפשרת נשימה טובה. עד כאן שיעור אנטומיה מקוצר.
הסיבה הסמויה קשורה מן הסתם בצער הנשמה. העובר ברחם מתואר בגמרא כמי שחווה את הימים הטובים בחייו: "ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים". הוא לומד את כל התורה כולה, נר מאיר לו מעל לראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. הנר הזה, כך על פי המהר"ל, הוא נשמתו של האדם שבימי העוברוּת עדיין איננה לכודה בתוך גופו. באין גוף שיחסום אותה היא חופשית לדאות בעולם ולדעת את כל סודותיו. בשעת הלידה נכנסת הנשמה אל הגוף, האור נכלא בתוכו, והנשמה מרגישה את הצמצום שמעתה תנסה להבקיע דרכו. הפער הזה בין נשמה מחוץ לגוף לנשמה בתוך גוף הוא פער קשה שיש להסתגל אליו, ותחילתו בצער גדול של הנשמה שמעורר בכי.
על הסיבה הנפשית שמעתי מאישה שהשתתפה בשיעור פרשת שבוע ביום שישי בבוקר. היא אמרה שבכיו של התינוק נועד להגן על היולדת מפני דיכאון אחרי לידה. כלומר, אלמלא הבכי הזה שיעור גבוה בהרבה מקרב היולדות היה סובל מדיכאון שאחרי לידה, אלא שהתינוק מפעיל ביולדת מנגנון שמפחית את הדיכאון. על פניו יש לאישה סיבות טובות להיות מדוכאת – היא חוותה כאבים, לפעמים לידה טראומטית, היא עלולה לשקוע בצערה, ולפתע היא שומעת בכי שאומר לה שמישהו זקוק לה. הוא מחלץ אותה ממעגל הדאגה לעצמה אל עבר הדאגה לתינוק, ופתאום ברור לה שמשמעות חייה גדלה. היא עכשיו חיה גם למענו, סיבה נוספת לחיות.
תוך כדי כתיבת הדברים הללו קופצת בתודעתי מחשבה, שאולי יש בבכי התינוק גם משום הזדהות לא מודעת עם בכייה של אמו, עם צער הלידה שהסב לה עם ביאתו לעולם. כמי שאומר לה: סליחה שהכאבתי כך, אנסה להיות ראוי לצערך.
הנקה
הרב חרל"פ כותב שמה שאפיין את עץ החיים בגן עדן היה שככל שאכלו ממנו היה גדל מיד מחדש, ולעומתו עץ הדעת טוב ורע היה נאכל ומתכלה. כל המאכלים בעולם דומים לעץ הדעת ומתכלים עם אכילתם, למעט חלב אם, שככל שמוסיף התינוק לינוק כך נוצר עוד ועוד חלב. על פי זה, האם בלידתה מתמודדת עם צער הלידה בשל האכילה מעץ הדעת, ומעניקה לתינוק חלב מעץ החיים.
דור הניצחון
אני כותב את הטור הזה ביום שלישי. הפסקת אש צפויה להתחיל מחר בבוקר ולהסתיים כשחיזבאללה יחליט, וזו הזדמנות להכיר עמותה שחרתה על דגלה דאגה למילואימניקים ושפה של הכרעה. ארגון 'המילואימניקים – דור הניצחון' מורכב מקצינים ולוחמים שנטלו חלק במלחמת חרבות ברזל, וחרת על דגלו אחרי 7 באוקטובר להוביל לשינוי מדיניות ההכלה והסבבים, ולהביא להכרעה במלחמה. השבוע נערך קמפיין גיוס המונים, ונדמה לי שדווקא עכשיו חשוב שקולם יישמע. חפשו ברשת "מילואימניקים - דור הניצחון", אולי נמצא הכרעה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com