ההצגה חייבת להיפסק

תופעה ישראלית מעניינת היא שכמעט לכל ישראלי יש דעה נחרצת בסוגיות של צבא וביטחון. הסכם נורמליזציה עם סעודיה, מלחמה עם לבנון, ברית הגנה עם ארצות הברית, הפסקת אש, עסקת חטופים, עונש מוות למחבלים – כל אלו סוגיות שמשום מה לכולם ברור שחייבת להיות להם דעה נחרצת, מפורטת ופומבית בעניינן.

אגב, בסוגיות כלכליות התופעה היא כמעט הפוכה. אם תשאל את הישראלי הממוצע מה דעתו על העלאת שכר המינימום, שינוי שיעור הבלו על הדלק, מס רגרסיבי לעומת מס פרוגרסיבי ועוד – אלו סוגיות שמשום מה לכולם ברור שלא חייבת להיות דעה כלשהי בהן או היכרות כלשהי עם הנושא ואפילו עם המושגים.

דא עקא, דווקא בנושאי צבא וביטחון היכולת של הישראלי הממוצע לחוות דעה מקצועית ורצינית נמוכה במיוחד, בין היתר בגלל חשאיות וסודיות של פרטים קריטיים רבים שלא ידועים לו. חזרו אחורה לחודש ספטמבר 2024. חיווי הדעה על הצורך ביציאה למבצע נרחב נגד חיזבאללה בלי להכיר (לדוגמה) את היכולת לפוצץ את ה"ביפרים" על אלפי מחזיקיהם הוא חיווי דעה שאין בו הרבה טעם ותועלת. חיווי דעה על יציאה למלחמה בלי לדעת את כמות החימושים שיש בידי ישראל ואת כמות המיירטים, את האספקה שתגיע ואת האספקה שלא תגיע, את אורך הנשימה של כוחות המילואים ועוד אלף ואחד פרמטרים – הוא תלוש ומבוסס על רחשי לב.

אז לא תקראו אצלי מסקנות לשאלה אם ההסכם עם לבנון היה טוב או לא טוב, כי אני באמת לא יודע לשפוט. אין לי הכלים לעשות זאת. 99 אחוז ממי שמתבטאים בנחרצות לכאן או לשם מתבטאים בלי לדעת אפילו מה באמת נכתב בהסכם; מה הערבויות האמיתיות שישראל קיבלה מן האמריקנים, שלא נכתבו בהסכם; מה היו האלטרנטיבות המעשיות; מה היו השיקולים ומה היו הסיכונים. יש כל כך הרבה פרמטרים שאנחנו לא מכירים ולא יכולים להכיר, כך שבעיניי עדיף לשמור על צניעות וענווה מאשר להתבטא באופן נחרץ ואחר כך ליפול על האף. בעיניי, העיסוק התקשורתי בשאלה אם צריך לתמוך בהסכם הוא לא יותר אינטליגנטי מהחלטה אם לקנות רכב יד שנייה בלי לפתוח את מכסה המנוע.

הדבר היחיד, כרגע, שיש לי לומר על ההסכם לא נוגע לתוכנו אלא לדרך אישורו. במשך תקופה ארוכה ראש הממשלה נתניהו ניהל משא ומתן בערוצים שונים מול חיזבאללה. הרוב הגדול של הפרטים, כאמור, לא היה ידוע ועדיין לא ידוע לציבור. עד ההכרזה הרשמית, הציבור בכלל לא ידע את שעת כניסתה של הפסקת האש לתוקף. בעוד שכולם דיברו על השעה 10:00, התברר בהכרזה של נשיא ארצות הברית שהפסקת האש תחל בשעה 4:00 לפנות בוקר. כאמור, העובדה שאזרחי ישראל לא ידעו את הפרטים איננה בעייתית. כך הוא טבעו של עולם. הבעיה היא שגם שרי הקבינט לא באמת ידעו. ראש הממשלה ניהל משא ומתן עם הצרפתים, עם הוכשטיין, עם טראמפ, עם נביה ברי, עם אלף ואחד גורמים - בלי ששרי הקבינט יודעים את הפרטים. הגורם החוקי המוסמך לקבל את ההחלטה על הפסקת האש היה ממודר במידה רבה לכל אורך התהליך. בסופו של דבר נתניהו סגר את העסקה מול כל הגורמים האפשריים, ורק אז הודיע על כינוס ישיבת הקבינט כדי לדון על ההסכם.

בד בבד עם כינוס הקבינט, נתניהו הזמין לקריה את ראשי המועצות בצפון על מנת להסביר להם על ההסכם. תוך כדי הדיון בקבינט פרסם נתניהו סרטון בן 9 דקות, ובו הוא מנסה לשכנע את הציבור בחשיבות ההסכם. עוד לפני כינוס ישיבת הקבינט, התברר שהנשיא ביידן צפוי לנאום בשעה 22:00 כדי להודיע רשמית על ההסכם. הבנתם? חברי הקבינט, הפורום שמוסמך על פי חוק לאשר הסכם מדיני־ביטחוני, עוד לא קראו את ההסכם, עוד לא שמעו וקראו את חוות הדעת החסויות, לא זכו לשאול שאלות את אנשי המקצוע - והציבור כבר יודע מתי המתווך יכריז על ההסכם שהושג. זו פארסה. אבל אם כבר פארסה, אז עד הסוף: השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר פרסם בשעה 20:59 את התנגדותו להסכם. כידוע לכול, אין היתר להכניס לתוך ישיבת הקבינט טלפונים סלולריים. מה זה אומר? לכאורה זה אומר שבן גביר ניסח מראש את ההתנגדות שלו, ונתן לאנשי לשכתו "לצייץ" בטוויטר את ההתנגדות שלו עוד לפני שהתקיים על כך דיון בקבינט. "למה אני מתנגד להסכם עם לבנון: זו לא הפסקת אש. זה חזרה לקונספציה של שקט תמורת שקט, וכבר ראינו לאן זה מוביל", טען בן גביר בנוסח שהוכן מראש. "הסכם עם לבנון הוא הסכם על הקרח", המשיך וכתב, מבלי לשמוע את עמדת גורמי המקצוע.

אגב, 40 דקות לאחר מכן יצאו הכתבים השונים בפרסום על כך שהקבינט אישר את ההסכם. בדיעבד התברר ששרי הקבינט עוד לא הצביעו, כי שר האוצר סמוטריץ' שאל שאלות וביקש הבהרות רבות ועיכב את הדד־ליין שנסגר מראש עם ביידן. אך לא אלמן ישראל – ההסכם אכן אושר בסופו של דבר ברוב גדול, כאשר השר בן גביר היה היחיד להתנגד לכך בטוויטר וגם בחדר הישיבות עצמו. הנשיא ביידן ביקש את סליחת הציבור על העיכוב בנאומו, עקב ההתמשכות הלא צפויה בדיון הקבינט.

כל התהליך הזה הוא פארסה. אני לא מדבר על המהות, כי אני באמת לא חושב שיש לי יכולת לתרום בנושא המהות. אני מדבר רק על הדרך. האם הקבינט היה יכול באמת לקיים דיון בלב פתוח ובנפש חפצה בסיטואציה הזאת? האם נתניהו, שכבר סגר את העסקה מול נשיא ארצות הברית ומול נשיא צרפת ומול אלף ואחד גורמים אחרים – היה יכול לאפשר מצב שבו הקבינט ידחה את ההסכם? ברור שלא. זו פיקציה.

אין זו הפעם הראשונה ולצערי גם לא האחרונה שהקבינט משמש כתפאורה בלבד וכטקס שצריך לבצע ולא יותר מכך. רוצים דוגמה? הקבינט אישר, כפי שמתחייב, את התקיפה בנמל תימן כתגובה ציונית הולמת לכטב"ם שהתפוצץ במרכז תל אביב והרג ישראלי בשם יבגני פרדר. התקיפה כבר אושרה על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר ובכירים נוספים. כיוון שמדובר באקט מלחמתי, הייתה חובה לקבל את אישור הקבינט לפעולה. אלא מה? השרים נדרשו לאשר את הפעולה כשהמטוסים כבר באוויר, בישיבה חפוזה שבה לא התאפשר להם לשאול שאלות כמו שצריך ולבחון אלטרנטיבות. בתגובה לכך, השרים סמוטריץ' ולוין נמנעו בהצבעה.

ללמוד מסולברג

נתתי כאן שתי דוגמאות, אבל אפשר לתת עוד דוגמאות רבות מספור. הבעיה בפורום הקבינט היא בעיה נושנה, ואיננה מיוחדת לממשלה הנוכחית דווקא. השיטה הישראלית היא שחברי הקבינט הם שורת אנשים שאין להם בהכרח קשר כלשהו לתחום של צבא וביטחון ומדינאות. לא מבחינת הכשרה פורמלית וניסיון מקצועי ולא ברמה המיניסטריאלית. שר החינוך, שמתעסק באופק חדש ובבחינת מיצ"ב במדעים, צריך במקביל גם לאשר תקיפה באיראן; שרת התחבורה, שמתעסקת (או ליתר דיוק: אמורה להתעסק) במשבר התעופה ובעומס בפקקים, צריכה לאשר הצטיידות במאות מיליוני דולרים של מטוסי 35F או מטוסי 15F ובבחינת האלטרנטיבות. גם אם שרי הקבינט היו רוצים באמת להתעמק ולקבל את ההחלטות בצורה מושכלת, זה כמעט בלתי אפשרי, כי אין להם את הזמן ואת הפניות המחשבתית לעשות זאת. כך הופך הקבינט למשהו שצריך לסמן עליו וי ולהמשיך הלאה. לבעיה העקרונית של הקבינט הישראלי מצטרפת בעיה נקודתית בממשלה הנוכחית, בהימצאותו של חבר קבינט שראש הממשלה לא יכול לסמוך עליו שלא ידליף פרטים מתוך הישיבות.

בעבר, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ פסל חוק של הכנסת בנימוק של פגמים בתהליכי החקיקה. ממש לא ברור מה הסמכות לפסול חוק בנימוק כזה, אבל כך נפסק על ידי השופט סולברג בעניין חוק מס דירה שלישית. ההליך היה חפוז ורווי פגמים, וחברי הכנסת לא היו יכולים לבחון אותו ברצינות בטרם הצביעו עליו. אם חוק של הכנסת נפסל על נימוק כזה, קל וחומר שהחלטות מדיניות של הקבינט צריכות להיפסל על התנהלות שכזו. אסור שהקבינט יהיה חותמת גומי בנושאים של חיים ומוות.

המנגנון הזה חייב שינוי מן הקצה אל הקצה. חברות בקבינט איננה יכולה להיות פרס ומחווה של ראש הממשלה לשרים. הגוף חייב להפוך להיות גוף מקצועי הרבה יותר. ייאמר לשבחו של ראש הממשלה נתניהו שמינה מינוי מקצועי אחד לקבינט, של אדם שאיננו פוליטיקאי בהגדרה ולא נבחר לכנסת: השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר. השר דרמר חבר בקבינט ולמעשה מתעסק רק בענייני מדינאות וביטחון. אבל מדובר בסך הכול בשר אחד. האיזון הזה חייב להשתנות. כאשר מדברים על דרג צבאי שמצליח לכפות את רצונותיו על הדרג המדיני, צריך לדבר על האחריות של הדרג המדיני לכך. כאשר מגיעים שר חינוך או שרת תרבות או שר חקלאות וכיוצא באלו לישיבות קבינט תחומה בזמן עם דד־ליין ברור מראש, אין להם יכולת להטות את כיוון הספינה. הדרג המקצועי, שאמור לפרוס בפני הדרג המדיני את השיקולים ואת האפשרויות, הופך למעשה לדרג המחליט, ואילו הדרג המדיני הופך לדרג החותם. לא הצבא אשם בכך, אלא המנגנון הזה שנקבע על ידי המחוקק.

בעניין הליך חקיקת 'מס דירה שלישית', כתב השופט סולברג כך: "הלך הרוח הניכר בבירור למקרא הפרוטוקול הוא של חיפזון, לחץ ובהילות. כזכור, עיניהם של חברי הוועדה לא הספיקו לשזוף את הצעת החוק המעודכנת, גם לא בשעתיים שחלפו מאז שנשלחה אל הוועדה ועד לתחילת הדיון, משום שדנו באותו פרק זמן בנושאים אחרים. חברי הוועדה 'פגשו' אפוא לראשונה את הצעת החוק המעודכנת רק תוך כדי הקראתה במהלך הדיון הבהול. באווירה שכזו, וכאשר גורמים שונים דוחקים בחברי הכנסת כל העת למעט בשאלות, להימנע מדיון, על מנת להעביר את הצעת החוק במהירות המרבית, לא ניתנה לחברי הכנסת אפשרות ממשית לחשוב, להביע דעה, ולקיים דיון מינימלי ראוי לשמו לגבי הסדריה הפרטניים של הצעת החוק, דיון שעל סמכוֹ ניתן לגבש עמדה מושכלת בנוגע להסדר המס".

השופט סולברג הוסיף וכתב כי: "אין לשים עוד את הדגש על השאלה האם נשללה מחברי הכנסת 'כל אפשרות מעשית לדעת על מה הם מצביעים'. יש צורך במבחן שונה, ישים ואפקטיבי יותר... אין די בכך שהליך החקיקה יעוצב כך שתינתן לחברי הכנסת האפשרות 'לדעת על מה הם מצביעים' – לקרוא את הצעת החוק, לשמוע על אודותיה ולהבין באופן שטחי את החוק העומד להצבעה; הליך החקיקה צריך לאפשר לחברי הכנסת לגבש עמדה מהותית, ולו באופן המצומצם ביותר, בנוגע להצעת החוק המונחת לפניהם. גיבוש עמדה איננו אקט 'פסיבי' גרידא, אלא דורש מהלך מחשבתי מסוים, עיבוד עצמאי של המידע הנמסר לחבר הכנסת, וקבלת החלטה מושכלת בעד או נגד הצעת החוק. רק כאשר תינתן לחברי הכנסת אפשרות מעין זו, ניתן יהיה לומר כי הייתה להם הזדמנות להשתתף, באופן פעיל ואמיתי, בהליך החקיקה".

נאים הדברים גם לקבינט המדיני־בטחוני של מדינת ישראל. יש לקוות שהכנסת והממשלה יכבדו את המנגנון המקודש הזה, ושלא נצטרך לראות את בית המשפט העליון עושה סדר ומחזק את המשילות במקומן.

לתגובות: [email protected]