וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו' וַֽיְבָרְﬞכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרְﬞכ֖וֹ ה'׃ אומר המלבי"ם - שבגדים סתם, הם משל לדברים הגשמיים, המציינים עושר ועניני העולם-הזה, ולכן בבגדים אין בהם ריח וכל דבר רוחני שהנשמה נהנית ממנו. אבל יצחק הרגיש כי בניגוד למצופה בבגדיו של יעקב יש ריח, יש רוחניות.
לא בכדי מדי מוצאי-שבת, לקראת הסתלקותה של הנשמה היתרה הפוקדת אותנו מדי שבת, מברכים אנו לבורא מיני-בשמים. כי הרחת הבשמים היא האמצעי להשבת נפשו של האדם ולשיפור מצב הרוח. אולי, מעבר להשלמת מאה ברכות, גם זו מצטרפת לזכותם של מחלקי הטבק בבתי הכנסיות... ולא בכדי. הריח הינו החוש היחידי שבו לא השתמשו אדם וחוה בחטאם. 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם ... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל... וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה''. אדם וחוה השתמשו בארבעה חושים, בחוש הטעם, הראיה, המישוש, ולבסוף בחוש השמיעה 'וישמעו את קול ה' הקורא – איכה? רק בחוש הריח, בפן הרוחני, לא עשו שימוש.
אומר שלמה המלך בשיר השירים, 'הדודאים נתנו ריח' [ז, יד] אומרים חז"ל, 'אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא'. ועל היות חוש הריח רוחני ניתן ללמוד מישעיהו-הנביא האומר: 'וַהֲרִיחוֹ ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למִשמע אָזניו יוכיח' [יא, ג.], השפיטה על פי הריח, עמוקה היא בהרבה מזו הנעשית ממראה עיניים ושמיעת האוזניים גם יחד. ובאחרית הימים ידון המשיח את הבריות לפי חוש הריח בלבד. לא בכדי מכונה משיח צדקנו במגילת איכה, 'רוח אפינו' [ ד, כ].
על פסוק זה 'וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו' וגו', מביא אבי מורי, ב'ברכת אשר', שיצחק היה מאוד מופתע מערבוב הריחות. שהרי אין ריח חובש ספסלי בית-המדרש כריח מי שעמל בשדה. לכאורה ריחות מעורבים המבלבלים את יצחק בוויכוחו הנודע עם רבקה-אמנו, בעלת חוש הריח המפותח. דומה כי יצחק חווה בצעירותו את גירושו של ישמעאל, אחיו החורג מהבית, וחשב, כפירוש המלבי"ם, שהפעם זה לא יקרה. תהיה חלוקה ברורה, עשו לגשמיות ויעקב לרוחניות.
והנה עתה, 'וירח את ריח בגדיו', בזכות ריח הרוחניות שהריח בבגדים שלבש יעקב, גילה שרוחניות וגשמיות חברו יחדיו באחד מבניו. ואם כן הדבר, צדקה ממנו רבקה, וכי השילוב לפיה הרוחניות מקדשת את הגשמיות, היא הדרך הראויה. ומשצעק עשו צעקה גדולה ומרה, הבין יצחק סופית שזוהי הדרך הראויה שממנה יבנה אבן-ישראל, ואמר: 'גם ברוך יהיה'. וכלשון רש"י, לכך הסכים [יצחק] וברכו מדעתו'. יצחק הבין שהברכה ליעקב כוללת תורה עם דרך-ארץ, רוחניות וגשמיות כאחד.
דומה כי הקב"ה מחדד בפנינו את הבחירה באבות. תחילה בחר באברהם, 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' וגו''. אך הבחירה מתחדדת לנגד עינינו בדורות הבאים. כי לבחירה צריך מינימום שניים שמהם יבחר האחד. לאברהם שני בנים, משתי נשים. ליצחק, שני בנים מאשה אחת. ובכל פעם באה הבחירה, חוץ מיעקב שלו יהיו י"ב בנים משתי נשים ושתי שפחות, אך הפעם כולם יבנו יחדיו את בית-ישראל. ודומה כי אימהותינו, שרה ורבקה, בזכות חוש הריח המפותח שלהן, חוש הריח של נשים צדקניות, הובהרה פעם אחר פעם בחירת ה'.
תחילה אצל שרה שבחוש ריחה הבינה שיצחק עלול להתדרדר ברוחניותו כשהוא בסביבת ישמעאל, ולכן דרשה מאברהם בניגוד לרצונו, 'גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק'. ולאחר מכן בא לידי ביטוי חוש הריח של רבקה-אמנו, שהבינה 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב', ולא לעשו, כי צייד בפיו, איש השואל כדי להתחבב על יצחק-אביו, על חובת לקיחת מעשרות ממלח וכדומה, ושתוכו רחוק מאוד מלהיות כברו, בגדו וקולו צבועים, וכבר אמר ינאי המלך לבתו: אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס [סוטה כב ב]. ולכן, מיעקב, ורק ממנו, יקום בית ישראל.
שתי הבחירות היו כמובן על פי רצון ה'. אצל שרה, הבוחרת ביצחק: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע'. 'שמע בקולה' אומר רש"י, בקול רוח-הקודש שבה. ומוסיף, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. אשר על כן, גרש את ישמעאל והגר, כי יצחק הוא יהיה מאבות האומה הישראלית. ואילו אצל רבקה, עוד בעוד הבנים מתרוצצים בקרבה נאמר לה על ידי הקב"ה, שרק אחד מהם יהיה מאבות האומה הישראלית. 'וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר', כשזה קם זה נופל. כבר ממעייך יפרדו השניים, זה לרשעו וזה לתומו. ברור לה אפוא שרק אחד מהשניים נבחר על ידי ה' להיות מאבות האומה. 'ויגדלו הנערים', ורבקה בוחנת, מי לרשעו ומי לתומו, למי ציד רק בפיו, ומיהו איש-תם יושב אהלים. וחוש הריח לא מטעה אותה. אומר רש"י, באותו יום מת אברהם, שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. ראתה רבקה בחושה, מה שביקש ה' להסתיר מאברהם כדי לא לצערו.
אומר אפוא יצחק, הבנתי, 'גם ברוך יהיה'. שלא יאמר עשו, אילולי שרימה יעקב לאביו, הוא לא היה נוטל את הברכות, לכך הסכים וברכו מדעתו. [רש"י], ולשם כך אמר: 'גם ברוך יהיה'. ולא עוד אלא כפי שברכתיו, ברכתי הינה לנצח, ואל לו לעשו לחשוב שברכת-יצחק ליעקב הינה זמנית, ולכשתפוג תעבור הברכה לעשו. [כלי-יקר]. יעקב-אבינו יהיה כיצחק-אבינו, וכפי שה' ציווה אותו בעת הרעב בראשית הפרשה: 'וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ', כדברי הילקוט-שמעוני: אל תרד מצרימה, כי שם, אין השכינה שורה. 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ', עשה שכונה בארץ, הוי זורע, הוי נוטע. ובנוסף, שַכֵּן את השכינה בארץ. שכון בארץ. בנה שכונה והוי זורע בארץ ישראל והשכן בה שכינה. רצון ה' בשילוב בנין הארץ בריח הרוחניות, ובקידוש החומר. 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ', הן שתי מילים המבטאות את רצון ה', את ריח הניחוח לפני ה', הן ליצחק והן לבנו יעקב.
'וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו'. ריח ניחוח רוחני זה מצינו בקטורת בה נצטווה משה, ככתוב: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה'. ]שמות ל', ל"ד[. במסכת יומא [לט.] חז"ל הפליגו בעוצמת ריח הקטורת, עד שבזמן שבית-המקדש היה קיים, הגיע הריח מהמקדש לכל ירושלים, ואפילו עד יריחו והר מכוור שבעבר הירדן. ומובא בגמרא, שעזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, וכי נשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם בשל ריח הקטורת.
ריח ניחוח לפני ה', פרושו, נחת רוח לפני ה׳. מסביר רש"י, שיש נחת רוח לפני הקדוש-ברוך-הוא, שאמר ונעשה רצונו. ורצון ה' נעשה בהקרבת הקטורת כשהיא כוללת את כל אחד-עשר הסממנים, ובהם החלבנה. החלבונה, ריחה רע, ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ובמקום השלישי! מתוך אחד-עשר הסממנים. ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנים עמנו. כך הוא ברש"י, ובדומה אומר רבנו-בחיי: חלבנה ריחה רע ואעפ"כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים. בא לרמוז, שאין לנו להקל ברשעים פושעי-ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותינו. כמו שאמרו רז"ל: כל אגודה שאין בה מפושעי ישראל אינה אגודה. כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים, שאם לא כן, הצדיקים נתפשים עליהם ומחויבים בעבירות הפושעים, מפני שכל ישראל ערבים זה לזה. וכשריח הקטורת עולה כשהוא מורכב מכל שבטי ישראל, עושה הדבר נחת לפני המקום.
לא בכדי, בית המקדש בירושלים, אחד משיאיה של העבודה היום-יומית במשכן ובמקדש בא לידי ביטוי בהקטרת הקטורת בבוקר ובין הערביים. ואומר הקב"ה: 'מכל הקורבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי כקטורת'.
באחד מפיוטי פסח מובא קטע נפלא, שכאשר עברו בני ישראל בים-סוף, הלך לפניהם ענן הקטורת לבשם להם. 'ובתוך תהומות המתיק למו מעיינים, ועשן לפניהם קטורת סממנים, וינחם אל מחוז חפצם שאננים'. אהרון הכהן, אוהב השלום ורודפו, זכה לעצור את התפשטות המגפה בישראל על ידי קטורת, על ידי הקטורת הכוללת את סממני כל ישראל באחדותם, וכך מעלה ריח ניחוח לה', וכך מופסקת המגפה.
אגב, מעניין שבמגפת הקורונה שפקדה אותנו, רבים וטובים איבדו דווקא את חוש הריח. המדענים יאמרו שזה נבע מהמתקפה החיסונית המתמשכת על תאי העצב של חוש הריח, ועקב כך לירידה במספר התאים האלה. אבל אולי הסיבה הרוחנית של אבדן הריחניות היא אותו העדר אחדות והעדר ריח ניחוח לפני ה'.
רבקה לא הסירה מיעקב את ריחו, את מלבושו כאיש תם יושב אהלים, היא לא החליפה לבוש בלבוש, אלא להיפך, הוסיפה לו את בגדי איש הציד, איש העבודה, הוסיפה לרוחניות יעקב את היכולת להעלות את הגשמיות, לקרב ארץ לשמים, הלבוש האידיאלי. ואכן, יצחק-אבינו הריח גם הריח את הבגד החדש, בגד שלובשו לובש בגדי עבודה, בגדי צבא וקולו קול יעקב. בגד שלובשו משלב בתוכו את 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב' יחד עם 'וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו', תפילין של ראש עם תפילין של יד החוברים יחדיו לעשות רצון אבינו שבשמים.
שילוב זה לא הפתיע את יצחק שהרי כאמור הקב"ה כבר ציווהו בפרשה, 'שכון בארץ', שלב שכונה ושכינה, אלא שביקש שלא לחזור על המצב שחווה בנערותו לצד ישמעאל שגורש, ביקש לאחד את שני בניו בשלום ובשלווה כשהאחד יהיה אברך-משי, השוקד על התורה, והשני יהיה איש העבודה והבניה. עד שהבין שאין מנוס, וכאילו שמע את קול השכינה האומרת לו 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני', רק מאחד מבניך יבנה בית-ישראל, וכנכדו יהודה, ויכר יצחק ומסתמא אמר בליבו, צדקה ממני רבקה. אף יצחק ידע שאם רק מאחד יבנה בית-ישראל, יהיה זה יעקב התם יושב-האהלים, הוא יהיה בדיוק כמוהו, השוכן בארץ ועסוק בבניינה ובהשכנת השכינה בתוכה. כמוהו, כעובד-אדמה ככתוב בפרשה, 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא ... מֵאָה שְׁעָרִים, וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. כמוהו, החופר בארות שסתמום פלישתים, ובדומה לאביו אברהם, שמלבד הנפשות אשר עשה יחד עם שרה אמנו, גם חפר בארות ובשעת הצורך אף לבש בגדי-צבא, מסתמא ראה בהם בגדי מלכות כפי שכונו על ידי מו"ר הרב צבי יהודה הכן קוק זצ"ל, 'וירק את חניכיו' ויצא להילחם. שילוב המעלה ריח ניחוח לפני ה'.