בקרוב ייאסר באוסטרליה השימוש ברשתות חברתיות על בני 16 ומטה. הרשתות יחויבו לאכוף את החוק ואם לא יפעלו לשם כך יוטל עליהם קנס בגובה של עשרות מיליוני דולרים.
האם זו הדרך להתמודד עם התמכרותם של ילדים ובני נוער לסלולארי? על כך שוחחנו עם חווה טרייטל, ראש תחום מחקר ופיתוח בתנועת 'מהפכת הקשב', וכבר בראשית דבריה היא משיבה בשלילה. הגישה שאותה מקדמת התנועה שלה אחרת ובעיניה היא הגיונית וריאלית יותר, אם כי היא מחייבת שיתוף פעולה בין הורים, מורים וילדים.
בדבריה מציינת טרייטל את הקושי ההורי לעמוד בלחץ מול דרישת הילדים להיות נוכחים באופן רציף ובלתי נשלט ברשתות מאחר וכולם נמצאים שם, כך טוענים הילדים. מול הקושי הזה "אנחנו רותמים קהילות שיוצרות נורמות פנימיות עבורן ומאפשרות לילדים מרחב חופשי מלחץ חברתי סביב השימוש ברשתות החברתיות".
"הרבה פעמים אנחנו כהורים נגררים לאפשר את השימוש הזה למרות שמדעית וחברתית אנחנו יודעים את הנזק כי אנחנו חוששים מהדרה חברתית של הילדים שלנו מהמרחבים החברתיים האלה, מרחבים שפוגעים במיומנויות החברתיות של הילדים שלנו", אומרת טרייטל ומגדירה את היעד שהתנועה שמה לעצמה כיצירת הקהילות כאיים שיהפכו ליבשות גדולות יותר.
"הורים משכבה או כיתה פונים אלינו ואנחנו מבקשים לגייס את קהילת בית הספר כולה ולעבור איתנו תהליך ארוך ומשמעותי שכולל עבודה מול ההורים ליצירת נורמות קהילתיות, עבודה מול צוותים חינוכיים לנורמות שימוש מיטבי בדיגיטל, מה שיאפשר קשב מיטבי בבית ובכיתה, וגם עבודה מול הילדים בכיתות, שם אנחנו מלמדים אותם את מה שהם צריכים לדעת כדי שהידע לא יישאר אצלנו המבוגרים. אנחנו הופכים להיות שותפים שלהם".
בדבריה מדגישה טרייטל כי מבוגרים חווים למעשה את אותם נזקים שילדים ובני נוער חווים, אלא שאצל המבוגרים האונה הקדמית מפותחת יותר, כך שהם מתאפיינים בפחות אימפולסיביות וחרדה חברתית, כך שאצל הילדים ובני הנוער הפגיעה גדולה יותר.
טרייטל מציינת כי החוק האוסטראלי קיבע למעשה בצורה ברורה את ההבנה שיש קשר ברור בין תחלואה נפשית לשימוש ברשתות החברתיות וכך גם ירידה במיומנויות חברתיות נצרכות לחיי חברה. "השינוי המהותי שאוססטרליה עשתה הוא שהיא קבעה סף גיל שמבהיר שמתחת לגיל 16 אין לנו את היכולת הרגשית החברתית וההתפתחותית לייצר את המגבלה ללא רגולטור. בנוסף האוסטרלים גלגלו את האחריות לחברות הטק לוודא את גיל המשתמש, כך שלא ברגע שניתן ההיתר מההורים הדלת נפרצה".
שאלה מרכזית תהיה היכולת של החברות לוודא את גיל המשתמש. טרייטל מציינת כי "מעבר לעניין המעשי. עצם העובדה שמדינה לוקחת אחריות על הרווחה הדיגיטאלית של האזרח היא המהרה מאוד משמעותית עוד לפני שדנים בפרטים של איך עושים את זה", ובאשר לשאלה המעשית היא מזכירה שלחברות הטק יש מידע רב על המשתמשים, החל מהתזונה וכלה במי אמר למי מה, כך שבירור הגיל אפשרי גם אם הן טוענות שאין להן את היכולת לכך.
על היענות הקהילות לאותם איי חופש מדיגיטאל, אומרת טרייטל כי קיימת היענות רבה ועשרות בתי ספר בלא מעט רשויות הצטרפו. "בכל ערב אני פוגשת אולמות מלאים בהורים שמוכנים לעמוד במסדרון בלי כיסא ולשוחח שעה וחצי על הנושא ולחפש פתרונות קהילתיים. היכולת לממש את הפתרונות האלה תלויה ביצירת מרחב שבו הורים לא ירגישו שהם נדחקים לתת לילדים שלהם מכשיר לפני שהם רוצים בכך, ושהילדים לא נדחקים לפינה ונאלצים לשוטט במרחבים דיגיטאליים לא מותאמים כי האחרים שם". לשם כך כל קהילה מוצאת את הנוסחה המותאמת לה.
על דוגמא אחת לנוסחה שכזו מספרת טרייטל "בית ספר בתל אביב החליט שבימי שלישי כל הילדים יודעים שאף אחד לא נמצא אחר הצהרים בזירות הגיימינג, וכך אף אחד לא חושש שאחרים יתקדמו בשלבי המשחקים בלעדיו וכך הם נפגשים אחד אצל השני, זה מוריד לחץ ומאפשר להורים לחזור להיות הורים ולא אוכפים".
עוד היא מזכירה כי "כשילדים בדיגיטל הם לא רק במרחב מסוכן עבורם אלא שהם גם לא בחוץ, לא עם חברים, לא מסתכלים בעיניים ולא מדברים ולא מפתחים מיומנויות מוחיות נדרשות, כי המוח שלנו לא עבר מהפכה טכנולוגי והוא עדיין זקוק לקשרים חברתיים עם בני אדם".