"את רוצה לראיין אותי? למה?"
אני הפתעתי אותה והיא הפתיעה אותי. "מה זאת אומרת?" עניתי ומצאתי את עצמי מסבירה לה, "את מנכ"לית מועצת מרום הגליל, זו גזרה חמה עם התמודדויות מורכבות של קו חזית בוער. את אישה דתייה בתפקיד מפתח, חסרות סיבות לרצות לראיין אותך?"
קרן חשבה רגע, ואמרה "טוב". אנחנו קובעות לדבר, ואז נאלצות לדחות. קרן משתפת אותי בשני צילומי מסך ללא מילים שבהם נראית רשימת הנפילות בזמן אמת ביישובי המועצה.
קרן פטל חליבה (46) מהיישוב שפר, היא מנכ"לית המועצה האזורית מרום הגליל. בימי שגרה היא מנהלת את המועצה על כל היבטיה – חינוך, רווחה, תשתיות ושירות לתושבים. אבל כבר יותר משנה היא מתעסקת בעיקר בחירום כמנהלת חמ"ל המועצה וראש מטה החירום. "אני יוצרת תמונת מצב מול כל היישובים דרך הקב"ט של המועצה עם הרב"שים ועם מכלול הרווחה וצוותי החוסן בתוך היישובים. במקרה של נפילות, התפקיד שלי הוא לגבש תמונת מצב כמה שיותר מהר כדי לדעת איך לנווט את הכוחות. אם מתפתחת שריפה, להזניק גרור כיבוי או להזעיק כיבוי אש, ואם צריך חבלן משטרה לנפלים, או הודעות לתושבים עם הנחיות התגוננות וגם הודעות הרגעה ומידע".
"היום, למשל, היה אחד הימים האינטנסיביים", משתפת פטל חליבה בעוד האדמה רוטטת מגל הנפילות האחרון שספק אם נגמר. הנפילות האחרונות היו מטח טילים רביעי שהפעם היכה גם בביתה שביישוב שפר, וכתוצאה מכך היא מספרת שבנוסף לעומס הרגיל "זה היה גם להיות אמא בפעולה ולהרגיע את הילדים תוך כדי".
המועצה האזורית מרום הגליל נפרסת על פני 200 אלף דונם. בתוך המועצה יש חלוקה בין היישובים: שניים מהם שנמצאים על הגבול מפונים כבר יותר משנה, ארבעה מהם שסמוכים לגבול במרחק של חמישה קילומטרים אינם מפונים, אבל הטווח שלהם מהאש הוא אפס, שבעה יישובים נוספים נקראים יישובי "קו עימות" ושוכנים במרחק תשעה קילומטרים מהגבול, ומעבר להם יש יישובים נוספים במרחקים של 13 קילומטר ומעלה מהגבול. בפועל, קרן מדגישה, הירי מתבצע לעבר היישובים כולם.
איך נותנים מענה ותחושת ביטחון לתושבים במציאות מורכבת כל כך?
"אנחנו כל הזמן ממציאים את עצמנו מחדש. אני לא שואלת אם זה התפקיד שלי או לא התפקיד שלי, אני שואלת מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לשפר את המצב.
"המקלטים ביישובים נבנו בשנות החמישים, וכולם היו בקונספציה של השלום, מה שהצריך קודם כול עבודה יסודית במרחבים המוגנים - לנקות, להכשיר, לשפץ ולהוסיף שירותים. בעזרת משרד הפנים והתגייסות פילנתרופית השקענו מיליוני שקלים בשיפור תנאי השהייה במקלטים ובהגברת המוכנות בכל הבט. המועצה רכשה מחוללי חמצן וגנרטורים לבעלי צרכים מיוחדים, כ־200 מקלטים חוברו לקווי בזק וטלפונים למקרה של קריסת תקשורת, הותקנו מסכים, wi-fi ודיסק און קי עם תכנים לילדים.
"מצד אחד אנחנו בקריטריונים ובתהליכים הגדולים, ובמקביל אנחנו ב'מה שלומך, גברת סימה'. בסוף יש בן אדם, ובסוף נותנים מענה לפרט, ואם מצליחים לפגוש את האיש והאישה הספציפיים עם האמונות הרצונות, העדפות הדת והתרבות שלהם - זה מה שעושה את כל ההבדל".
בשתי חזיתות
אירועי שמחת תורה אשתקד תפסו אותה כמו רבים אחרים בבית הכנסת. "נכנס מישהו מאיחוד הצלה ואמר שמשהו נורא קורה בדרום. רצתי הביתה לטלפון וראיתי את כל השיחות שלא נענו. הקב"ט, ראש המועצה ואני פתחנו באופן מיידי חדר מלחמה. פתחנו את כל המקלטים, היינו בקשר עם כל הרב"שים והרבש"צים בכל היישובים שלנו. אף אחד לא ידע אם זה יתפתח צפונה. לא ידענו כלום. בשעות הראשונות היינו בטוחים שאנחנו הולכים לחטוף מחיזבאללה ושתכף הולכת לפרוץ מלחמה. התחלנו לבדוק מי החמושים, הוצאנו תצפיתנים על גבולות היישובים, וכל מי שהיה חמוש העמדנו אותו בעמדות ברזל. הייתה חרדה מאוד גדולה".
השבועות הראשונים התמקדו בבניית כיתות כוננות ביישובים העורפיים וברכישה של קסדות, שכפ"צים, ציוד חירום וציוד חילוץ. "התעסקנו גם ברכישת תחמושת לפי כל הנהלים וההיתרים. השר לביטחון פנים בן גביר הגיע והוקצו נשקים דרך המשטרה למתנדבים בכיתות כוננות. מצאת השבת במשך שבועיים היינו מבוקר עד לילה סביב השעון בעבודה מטורפת של העלאת המוכנות לחירום".
כמעט שנה אחר כך, אנחנו מקיימות את הריאיון זמן קצר לפני פתיחת המערכה בלבנון, כשעוד לא ידוע לאן פנינו. מיום ליום החדשות מזרימות מידע על חיסולים ופיצוצי ביפרים, ועד לחיסולו הדרמטי של נסראללה והכניסה הקרקעית ללבנון. אחרי שנה שהצפון ספג לבד את האש בגבורה, המדינה כולה קיבלה הצצה למה שמרגישים שם תחת איום הטילים והאזעקות הבלתי־פוסקות, ואצל התושבים נוצרה ציפייה שסוף סוף יימצא פתרון אמיתי למציאות שהם מתמודדים איתה זמן רב כל כך.
מה האתגר הכי גדול שלך היום כמנכ"לית?
"לחזור להיות מנכ"לית של רשות מקומית ולא של אזור מלחמה. בשגרה התפקיד שלי הוא לדאוג ל־well being של התושבים, ועכשיו אנחנו בהישרדות, אנחנו בתחתית הפירמידה. דואגים לצרכים בסיסיים כמו שילדים לא יחטפו טיל בהסעה או שלא ייחנקו מריח שתן וחוסר באוויר כי הם לומדים במקלטים תת־קרקעיים שהוסבו להיות גנים כי אין מקלטים במוסדות החינוך. אימהות שלא יכולות כבר לראות ילדים ברגרסיה, אלימים, בטראומה עמוקה. אנחנו לא בפוסט, אנחנו בעיצומה של הטראומה. במקרים כאלה, גם כשעושים את הכי טוב שיש זה פשוט לא מספיק. ולכן בימים אלה אנחנו ממציאים את עצמנו מחדש. ראש המועצה עמית סופר הוא נבחר הציבור ואני בפן המקצועי, יחד אנחנו פועלים מחוץ ומעבר לעשייה שאנחנו מורגלים בה בעיתות שגרה, ומשתדלים ולדאוג לכל אחד עם הצרכים המיוחדים שלו".
ומה האתגר הכי גדול שלך כקרן?
"כקרן אני צריכה לשמור על הלב שלי בשביל הילדים והאיש שלי. אני לא קרייריסטית, אני בשליחות. יש הבדל. כרגע ה' שם אותי פה, ולפעמים אני מתפללת שיחליף לי את השליחות. יש מחיר עצום ומאז המלחמה פי טריליון, אין לי טריטוריה פרטית פנויה".
"כמעט בכל שבת יש התראות", היא מסבירה, "ואז יש הנחיות מיוחדות שצריכות להגיע לתושבים, ומבחינת הצבא זה התפקיד של הרשויות המקומיות ללקט מידע. אנחנו העיניים והאוזניים של הצבא בכל מקום. בערב שבת יש התראות באחת בלילה, אז אני עובדת וחוזרת לישון ובשמונה בבוקר שוב יש התראות. ברגע שהמלחמה נכנסה גם לשבת ולחגים היא פרצה את כל הגבולות. פעם אלה היו האיים שלי ושל המשפחה".
אז איך מתמודדים עם זה?
"גייסתי לארגז הכלים שלי תכסיסי מלחמה – אביסלע איז גוט", היא אומרת ביידיש בחיוך, "המעט הוא טוב. המשימה שלי כקרן זה להילחם להגיע בכל יום לזמן הזה שנותן לכל אחד מבני הבית מקום. אין יום בלי חיבוק ודיבור טוב, גם אם זה לא הרבה. המעט מחזיק את המרובה".
לכתוב את המילים
היא גדלה בצפת, וכשהייתה צעירה היה לה ברור שתהיה שחקנית. בפועל הלכה ללמוד מדעי המדינה ופוליטיקה באוניברסיטת תל אביב. "כדי לרצות", היא משחזרת, "אמרתי יאללה, נעשה תואר ראשון. תמורת מלגה עשיתי התנדבות בקידום חקיקה חברתית, והצמידו אותי ליולי תמיר, שהייתה חברת כנסת באופוזיציה מטעם מפלגת העבודה. הייתי בת 21. שנת ההתנדבות איתה הייתה מרתקת ואחריה היא הציעה לי עבודה. עבדתי איתה כיועצת פרלמנטרית תשע שנים, שבסופן אמרתי די, אני הולכת אחרי החלום שלי".
היא ניגשה למבחנים בבית הספר למשחק ניסן נתיב בתל אביב - והתקבלה. "לקראת סוף השנה יולי נבחרה לשרת החינוך, היא התקשרה אליי ואמרה לי לבוא. עזרתי לה לחוקק את חוק הארוחה לכל תלמיד. הבנתי שזו עמדת הגשמה, אז התחלתי להתלבט. ישבתי לשיחה עם המורה בניסן נתיב והוא אמר לי: 'את מאוד מוכשרת, אבל ישעמם אותך לחזור אחרי מילים של אנשים אחרים. לכי ללמוד תסריטאות. תכתבי את המילים'".
קרן לקחה את העצה צעד קדימה ובחרה לחזור לכנסת, "ללכת לזירה הפוליטית שמשפיעים בה - זה לכתוב את המילים!"
"בספר המחזור בכיתה ו' כתבו עליי שחקנית מבטן ומלידה", היא נזכרת. "שם הכול היה נראה ברור וטוטאלי. היום תפיסת הגם וגם שלי התרחבה. אני יודעת שהתשוקה בבסיס היא אותה תשוקה, המהות נשארת ומוצאת דרכים שונות להתקיים. וגם יכול להיות שיום אחד עוד אשחק על במה", היא מוסיפה בחיוך.
באותה תקופה תשוקה כמוסה נוספת החלה מגששת דרכה ומתעצבת אל תוך חייה של פטל חליבה, והיא החלה בתהליך חזרה בתשובה. היא בדיוק נישאה אז והתגוררה בשכונת עין כרם בירושלים. "הייתי הולכת מדי יום לכנסת ברגל כדי לפרוק את העומס שהיה לי. בדרך התחלתי לקרוא את התהילים של אותו יום. רבנו אומר שתהילים מסוגל לתשובה. זה ככה".
איך מגיעים פתאום לתהילים?
"אמא שלי היא ספר תהילים מהלך. כשהייתי נערה הייתי ברדקיסטית. אמא שלי לא ידעה מה לעשות, והרבנית קוק נתנה שיעור בשכונה שגדלתי בה בצפת. אמא שיתפה אותה בענייני החינוך איתי, והרבנית ייעצה לה: 'אל תריבי איתה, רק תתפללי עליה'. וזה מה שהיא עשתה. לקח קצת זמן וזה עבד. גם אצלי התהילים פתחו את השערים, ומאז אני בתהליך תשובה ומקווה תמיד להיות בסטטוס הזה. זה המועדון שלי, מועדון האלה שבדרך".
קריאת התהילים של פטל חליבה היא גם חלק מתכסיסי המלחמה שליקטה ונכנסים תחת הכותרת "אביסלע איז גוט". "אמא שלי עברה תאונה, וכשהחלימה רציתי להודות. הייתה לי הארה ללקט את כל פרקי התהילים הכי קצרים. אלה שנתפסים בעין, לאנשים כמוני שרוצים ואין להם זמן. ליקטתי והוצאתי חוברת שכבר יצאה בשש מאות עותקים שנקראת 'מעט זה גם טוב' – ח"י פרקי התהילים הקצרים ביותר. לקחת את המעט ולחטוף אותו. זה מחזק".
אילו עוד תכסיסי "אביסלע גוט" יש באמתחתך?
"אני לא מוותרת על תפילת שחרית. נלחמת על השבע דקות האלה. מזמור לתודה פעם ביום. וגם נושמת כשמצליחה. זה לא תמיד מצליח לי".
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה