עמדת מפתח

לא מזמן התקיים בסיעת הציונות הדתית בכנסת דיון בנושא גיוס החרדים. במהלך הדיון ציין אחד הנוכחים שהוא ראה שכתבו שהמפלגה לא קשובה לכאב שמגיע מהציבור. "הסתכלנו זה על זה וניסינו להבין על מה הוא מדבר", מתאר יהודה ולד, מנכ"ל המפלגה. "בדיוק יצאתי מלחימה בלבנון, עשיתי שם את כל החגים שהצטברו ל־230 ימי מילואים השנה. הבן של בצלאל סמוטריץ' בדיוק סיים מסע כומתה בצנחנים ונכנס להילחם בלבנון, בנוסף לשלושה אחים שלו שכבר מאות ימים במילואים. הבן של אופיר סופר שנפצע פעמיים במלחמה משרת בלבנון כמפקד ביחידה מובחרת. הבנים והחתנים של אורית סטרוק כבר מאות ימים במילואים. מיכל וולדיגר לא ישנה בלילה כי הבן שלה נלחם בלבנון וכך בני המשפחות של שאר חברי הכנסת. זה עוד לפני שדיברנו על הצוותים החסרים במפלגה, כי הרבה מהם במילואים".

"אנחנו לא צריכים את הפוסטים הכואבים בפייסבוק כדי להבין את העומס הרב שמוטל על כל כך מעט חיילי מילואים, ועל כמה הציונות הדתית היא זו שנמצאת תחת האלונקה", מחדד ולד. "אנחנו חיים את זה יום יום. אלו הערכים שלנגד עינינו יום ולילה. לכן אנחנו תובעים מהציבור החרדי להיכנס איתנו תחת האלונקה. חייב להיות בזה שינוי היסטורי שמגיע מהמקום הכי ערכי, עמוק וברור שיש".

"החטופים היו פה לפנינו"

כמו רבים וטובים, בתור סרן (במילואים), מפקד צוות צלפים בחטיבה 55 של הצנחנים, ולד הוקפץ למילואים כבר במהלך שמחת תורה אשתקד. הוא היה בביתו בכרמי צור, עם אורחים לחג. כשהוא קם בבוקר, ראה את אחיו שמשרת ביחידת מודיעין בסלון עם הפלאפון. "משהו לא טוב קורה", הוא התעדכן, אבל עדיין לא הבין עד כמה. "הלכתי לתפילה עם הפלאפון. אחרי הקפה אחת בבית כנסת, קיבלתי בווטסאפ הקפצה ממאיר כרמי, מג"ד 71. ביוזמתו הוא החליט להקפיץ את הגדוד. עליתי על מדים ונסעתי למחנה סירקין, המטה של החטיבה שלנו. אספנו מהר ציוד, לקחנו כמה האמרים וירדנו לדרום. כל זה עוד לפני שקיבלנו צו 8".

"הגדוד שלי היה הכוח הצבאי המאורגן הראשון שירד לדרום", הוא מדגיש. "פשוט עלינו על ההאמרים, מילאנו מחסניות תוך כדי נסיעה, לקחנו מה שיש לנו ביד, ונסענו דרומה כבר בשעות הצהריים. בהתחלה הלכנו לפנות פצועים ממחסום ארז. בשעות הצהריים היותר מאוחרות הגענו לכפר עזה. בכניסה ראיתי על המדרכה נעליים אדומות של חיילים מבצבצות מבעד לכיסויים והבנתי שאנחנו נכנסים לשדה קרב. דן גולדפוס, מפקד האוגדה, פגש אותנו בש"ג ואמר לנו: 'חברים, יש מלחמה בפנים. תיכנסו ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים'. מיד כשנכנסנו לתוך היישוב התחיל קרב יריות נוסף והמחבלים חוסלו על ידי הגדוד. ביומיים־שלושה הראשונים נלחמנו בכפר עזה. חיסלנו מחבלים והצלחנו לחלץ עשרות תושבים תחת אש. עד יום שני בבוקר עדיין היו מחבלים שהסתובבו. הלחימה שם הייתה מאוד ארוכה".

מכפר עזה הוקפץ הגדוד של ולד לצפון, "כדי להיות כוח כוננות, לשחרר יישובים ישראליים ברגע שייכבשו. צה"ל היה בטוח שעוד שנייה עושים למטולה מה שעשו לכפר עזה", הוא נזכר במבט לאחור. לאחר תקופה מסוימת בצפון הם החלו באימונים לקראת התמרון הצבאי בדרום, ואכן כחלק מהתמרון של אוגדה 98 נכנסו לחאן יונס. "במשך חודש וחצי נלחמנו מבית לבית כדי להשמיד את האויב ולמצוא את החטופים. בוקר אחד, אחרי האירוע של הדו"צ, שבו בטעות חיילי צה"ל חיסלו שלושה חטופים, חיילים שלי דיווחו על דגל לבן מאחד הבתים. הייתה לי צמרמורת ואמרתי לעצמי: אולי נצליח להביא אותם. בשביל זה הגענו. החיילים התקרבו אליו, קראו לו לצאת החוצה, תפסו וזיכו אותו. מסתבר שתפסנו מחבל נוח'בה. מצד אחד, שמחנו שתפסנו אותו. הוא גם הביא הרבה מידע מודיעיני. מצד שני, הייתה לנו צביטה בלב. כשאתה מסתובב בין הבתים שם אתה רואה כל מיני חפצים של חיילים ושל משפחות מהעוטף. יכול להיות שהחטופים הועברו דרך אותם בתים עד שנלקחו למנהרות. הרגשנו במרדף נגד הזמן, לראות איך מצילים אותם. נשמנו את הערבות ההדדית הזאת כל יום".

ביולי־אוגוסט האחרונים חזר ולד לסבב שני של מילואים, שבמסגרתו תפס קו הגנה במטולה מחשש לחדירת מחבלים. לאחר הפוגה קצרצרה הוקפץ בצו 8 לסבב שלישי, הפעם ללבנון. "בכל מערכת החגים האחרונה היינו בלבנון. בשמחת תורה השנה מצאנו את עצמנו באמצע קרב קשה בלבנון. לחמנו מול 12 או 13 מחבלים במשך יום שלם בכפר אל־עדייסה בדרום לבנון, הנמצא במרחק מאות מטרים בלבד מהיישוב משגב עם. איבדנו לוחם עוקץ שהיה איתנו - גיא בן הרוש, ואת ידידיה בלוך ממבוא חורון, ונפצעו לנו שם כמה חברים. כשאתה רואה חברים שלך מחלצים את החברים שלהם תחת אש, בידיעה שכשהם נכנסים הם יכולים לחטוף כדור - אתה רואה את העוצמות של צה"ל. ב־7 באוקטובר הגענו עם M-16 ביד ונלחמנו על חיינו, ועכשיו בלבנון נכון שהיינו בהיתקלות קשה, אבל בסוף אנחנו ברמה של פלוגה, זיק מלמעלה, מטוסי קרב, טנקים - כמעט כל האמצעים שיש לצבא להציע, עם כוחות הנדסה וכוחות שריון, כמו מכונה משומנת. בסוף ידנו הייתה על העליונה, השארנו להם מהכפר רק עיי חורבות".

הריאיון מתקיים בצל החתימה על ההסכם עם לבנון, אותו אישרו גם נציגי מפלגתו בקבינט המדיני־ביטחוני. כפי הנראה כרגע, המלחמה נגמרת בלי תמונת ניצחון בצד הישראלי, בלי פרימטר ביטחוני ובלי תחושת ודאות בקרב תושבי הצפון שהם יכולים לחזור הביתה בבטחה. "אני חושב שההסכם הוא לא טוב", מפתיע ולד, "אם זה היה תלוי בנו, כנראה שהיינו ממשיכים להילחם שם ככל יכולתנו, להגיע לליטני, ולפרק אותם בצורה הרבה יותר חזקה והרבה יותר משמעותית".

מצד שני, מסביר ולד, אנחנו חיים בעולמות של אילוצים. "יש אילוצים צבאיים, ויש אילוצים בין־לאומיים וסכנת אמברגו. לכן עם זה שההסכם הזה מבחינתנו הוא הסכם לא טוב, והיינו שמחים להגיע למקום אחר, אנחנו מבינים שאנחנו לא שחקנים לבד. אני יכול לעמוד על הטריבונה, כמו שיש כאלה שעושים, ורק לצעוק ולהגיד: אתם לא עושים מספיק טוב, אתם טועים וההסכם הוא רע. אנחנו מחליטים לעבוד אחרת. אנחנו מנסים לשפר אותו מבפנים. העבודה, גם של בצלאל סמוטריץ' וגם של אורית סטרוק, שמצויים שניהם בקבינט, היא לראות איך משפרים ומביאים את המצב לכמה שיותר טוב מבחינתנו".

לשיטתו, המדד הוא לא ההסכם אלא מה יהיה אחריו. "אם בסוף אנחנו מצליחים ליצור משוואה שונה, להגיב לכל מה שקורה שם, ולא לתת לזה לצמוח כמו שזה צמח כל השנים האלה, שיהיה לצה"ל חופש תגובה משמעותי בצפון, מבחינתנו זה משהו מאוד חשוב. ההסכם הזה לא שווה את הנייר שהוא חתום עליו, כולנו יודעים את זה. השאלה היא מה צה"ל יעשה ביום שאחרי. על זה אנחנו עובדים. יש כאלה שמנסים ליצור בציבור תחושה של כישלון. בסופו של יום, אני מסתכל על מה שקרה לחיזבאללה בחודשים האחרונים - מאירוע הביפרים, חיסול נסראללה וכן הלאה - כמעט כל פורום מטכ"ל שלהם גמור ו־80 אחוזים מהטילים שלהם לא נמצאים. מה שצה"ל והלוחמים עשו בכל גבול הצפון, בקילומטרים הסמוכים לגבול, ומה שצה"ל הגדול עשה בדאחיה ובחיסול של הבכירים, אלה דברים מטורפים שוברי שוויון. כיסחנו לחיזבאללה את הצורה. זה שאפשר לעשות יותר – בוודאי. האם עכשיו זה אומר שמבחינתנו הפסדנו? אני מסרב לקבל את זה. לא הפסדנו. ניצחנו. יכולנו לנצח הרבה יותר".

מה ייחשב ניצחון בדרום?

"השמדת חמאס. זה אומר שהמחבלים צריכים למות עד האחרון שבהם, ולכן אנחנו נשארים שם. נשארים בפילדלפי, נשארים בנצרים, עושים פעולות משמעותיות בג'באליה. בצלאל סמוטריץ' דיבר על ליצור שם סוג של חטמ"רים – להיאחז בשטח עד שנשמיד את כל חמאס. בנוסף לכך, לתכלל את האירוע האזרחי. ברגע שנוציא מחמאס את הסיוע ההומניטרי - הדבר הזה ישנה גם את המעמד האזרחי שלהם. ברגע שנמנע מהם את ההתעצמות האזרחית - חמאס בסוף יושמד, וגם בעזרת ה' החטופים שלנו יחזרו הביתה, שאלו שתי המטרות שהקבינט הגדיר למלחמה הזאת".

"שנאת חרדים אינה הדרך"

בחזרה לנושא חוק גיוס. מצד אחד, אתה איש מילואים שמרגיש את הנטל על הכתפיים שלך. מצד שני, אתה גם איש ציבור שצריך להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות.

"יש לי הערכה עצומה לעולם התורה החרדי. עם זאת, יש בינינו מחלוקת עצומה ועמוקה בנוגע לשירות הצבאי. אני לא חושב שצריך לברוח מהמחלוקת הזאת", הוא קובע. "העובדה שיש היום אנשים שיכולים לראות צדיקים כמו הרב אבי גולדברג הי"ד ורבים אחרים, שיצאו מתוך בית המדרש ומסרו את נפשם בשדה הקרב - ולא להיות שותפים בעצמם לעזרת ישראל מיד צר, זה מבחינתי חילול השם גדול. אני לא אומר את זה ממקום שבא לחנך אותם ולהגיד להם: רק אנחנו צודקים ואתם טועים. אני במקום שאני יודע מה האמת שלי, שגדלתי עליה בבית המדרש של התורה הגואלת. אני זוכה להיות חלק מהמצווה הזאת של שותפות במלחמה. עצוב לי מאוד שהם עומדים מנגד ולא שותפים".

יחד עם זאת, לשיטתו הסוגיה היא יותר פרקטית. "השאלה איך מביאים כמה שיותר חרדים שיהיו שותפים. אם עכשיו נשלח להם צווים ויגיעו 15 אנשים לבקו"ם - זה מה שיפתור את הבעיה? בסוף זה לא הביא את התוצאה הרצויה. השיח הזה של שנאת אחים או מלחמה של מגזרים זה בזה הוא לא הדרך. אנחנו לא צריכים להילחם לא ב'אחים לנשק' ולא בחרדים. אנחנו צריכים לאהוב כל יהודי. מצד שני, יש לנו אמירה ברורה לציבור החרדי: מה שהיה - לא יהיה. אנחנו צריכים לפעול ביחד ולראות איך מביאים את זה. לשר סמוטריץ' היה רעיון ליצור בגבול המזרחי כמה יישובים שיתפסו שם ישיבות, שחצי יום ילמדו תורה וחצי יום יעסקו בהגנה".

נראה שבציבור החרדי אין באמת מישהו ששותף לתהליכים שאתם מדברים עליהם.

"אני חושב שיש בציבור החרדי הרבה אנשים שיכולים להיות שותפים. בתקופה האחרונה בצלאל סמוטריץ' עסוק גם בשיחות עם מובילי דעה בציבור ורבנים חשובים שם, כדי להסביר להם שאין ברירה וצריכים אותם, וכדי ליצור את המסגרות הנכונות, כדי שבאמת יוכלו לקרוא לאנשים להגיע".

התחושה היא שיש חוסר הבנה איך עובד העולם החרדי, מה מעניין אותו, מה מדבר אליו. השיח לא משדר על אותו גל.

"נכון. ובגלל שכרגע אנחנו לא משדרים על אותו גל, התוצאה היא כרגע שאנחנו לא מצליחים לגייס עוד חרדים. כולנו צריכים לחשב מסלול מחדש ולחשוב איך עושים את זה אחרת. יש כאלה שאומרים: בואו נצא להפגנות ברחוב, נצעק עליהם כמה הם רשעים, נשלח להם צווים, ומחר בבוקר כולם יעמדו בבקו"ם. יש כאלה שאומרים: לא, נעשה להם פוצי־מוצי, בואו בבקשה תתגייסו. כנראה שלא הדרך הזאת ולא הדרך הזאת עובדות. אנחנו מנסים ליצור דרך אמצע, שכן יש דרישות, כן יש אמירות ברורות שמציבות יעדים ברורים איך מגייסים. מצד שני, לא בשנאה וגם לא בוויתור".

ובמעבר חד למחלוקת מסוג אחר: איך אתה רואה את הפעילות של מטה החטופים?

"אחד הדברים שהכי כאבו לי היה הקמפיין שאמר שלציבור הדתי־לאומי לא אכפת מהחטופים, כי אנחנו לא מגיעים לכיכרות. במשך חודשים ארוכים סיכנתי את נפשי, ואני מוכן גם עכשיו בכל רגע להיכנס לעזה ולסכן את נפשי, כדי להביא חטופים. כשעברנו בית־בית עם דמעות בעיניים כדי לחפש את החטופים שלנו - זה היה כי אכפת לנו. מי שנמצא עם נשק ומדים ומסכן את נפשו בתוך בית בחאן יונס כדי למצוא חטופים, לא פחות אכפת לו מהחטופים מאשר מי שעומד ושומע זמר בכיכר. השיח הזה שלקח את החטופים להיות שוב משהו שמפריד בינינו, זה עוול גדול גם למשפחות החטופים, גם לחטופים עצמם, וגם כמובן לציבור הדתי־לאומי ששוב הפך להיות שק חבטות לאומי. אני לא מקבל את זה", הוא מתקומם. "נכון, יש פה דיון ערכי עמוק על המחיר של עסקה, כזה או אחר, וכדאי שננהל אותו. אבל הדיון הוא בכלל לא אם החטופים חשובים כן או לא. לא מזמן ראיתי דיווח של ראש השב"כ, שאמר שההפגנות של מטה החטופים בכיכרות גרמו להקשחת העמדות של חמאס. יכול להיות שדווקא מי שעמד בכיכר וזעק, לא בטוח שסייע לחטופים".

לא עסוקים בלייקים

יהודה ולד (41), נשוי לשירה ואב לשישה ילדים, מתגורר בכרמי צור שבגוש עציון. ולד למד בישיבת כפר הרא"ה, בה שימש אביו ר"מ בישיבה, בתקופתם של הרב נריה והרב צוקרמן. לאחר מכן עברה המשפחה לקריית משה בירושלים - שם גדל, בסמוך לישיבת מרכז הרב. בהמשך למד בישיבת ההסדר באילת, שדרכה התגייס לגדוד 101 של הצנחנים. לאחר מכן המשיך לפיקוד, ומאז שחרורו משמש כמפקד צוות צלפים בחטיבה 55 של הצנחנים במילואים.

בשלב הראשון הלך, בעקבות אביו, אל תחום החינוך. "למדתי שנים בישיבה, ואחרי זה עשיתי תואר ראשון ושני בחינוך ועסקתי גם בהוראה". במקביל הוא נמשך אל העשייה הציבורית ואף מונה לחבר מועצה בגוש עציון מטעם היישוב כרמי צור.

לפני כשמונה שנים פנה אליו מנכ"ל מפלגת האיחוד הלאומי דאז, אופיר סופר, וביקש ממנו לעזור בכמה פרויקטים. זמן לא רב לאחר מכן התמודד סופר בפריימריז של הרשימה לכנסת וביקש ממנו למלא את מקומו. "זאת מפלגה קטנה. פעם בארבע־חמש שנים יש בחירות, ובין לבין אין יותר מדי עבודה", כך תיאר באוזני ולד את התפקיד. "התחלתי שם בחצי משרה, אך בתוך זמן קצר קפצו עלינו חמש מערכות בחירות ארציות ומערכת בחירות מוניציפליות. נכנסתי עוד בימי אורי אריאל ואופיר סופר, ומאז המשכתי עם בצלאל. הקדוש ברוך הוא גלגל אותי לתפקיד הזה, אף פעם לא חשבתי שאעסוק בתחום הפוליטי".

ולד מסביר כי מפלגה היא גוף חי ובועט, שהקצה שלו הוא הח"כים, שעוסקים בעבודה הפרלמנטרית בכנסת. "תפקיד המנכ"ל הוא לתכלל את כל המעטפת, הן בזמן בחירות והן בזמן שגרה. נכנסתי לטבילת אש דרך מערכות הבחירות: מטה, קמפיינים, בירוקרטיה, ניהול תקציב, דוחות מבקר ואלפי עובדים. כך גם בבחירות המוניציפליות. המטרה היא ליצור רשימות, להריץ אותן, ולראות שדואגים להן ויוצרים חיבורים פוליטיים".

בתקופות שאין בחירות זה יותר רגוע?

"אני לא כל כך יודע, כי לא הייתה לי עדיין תקופה רגועה", הוא מחייך. "העבודה היומיומית כוללת את הקשר עם השטח, מהלכים ציבוריים, תמיכה בצעדים שהמפלגה מובילה, תיווך של העשייה הציבורית לציבור, עבודה מול כל מאות הנציגים המוניציפליים בשטח, ולראות איך עוזרים להם".

אומנם, כפי הנראה כרגע, לא צפויה מערכת בחירות בשנה וחצי הקרובות. אך הסקרים שמוזמנים על ידי גורמים כאלה ואחרים ומתפרסמים בכלי התקשורת הארציים מציגים תמונת מצב עגומה בנוגע לכוחה של מפלגת הציונות הדתית. בחלק מהסקרים היא כלל לא עוברת את אחוז החסימה, ובסקרים אחרים היא עומדת על ארבעה מנדטים. הרבה פחות מכוחה בכנסת הנוכחית, עם מספר מנדטים כמעט כפול ותיקים בכירים בממשלה. את ולד הנתונים האלה לא מדאיגים.

"הסקרים פחות מעניינים אותנו. במהלך השנה הזאת, כמו אחרים, היינו עסוקים בעיקר בלהילחם על הבית", אומר ולד. "כששאלנו את בצלאל מה יהיה עם הסקרים, הוא אמר: מה שמעניין אותי זה דבר אחד, לעשות מה שטוב למדינה. אני יודע שלא תמיד אני מצליח לשקף את זה לציבור בצורה הכי ברורה, ולא תמיד אני יכול לומר כל דבר. יש אנשים אחרים, שמוציאים מהקבינט מה שהם רוצים, ומציירים את עצמם כמו שהציבור רוצה לשמוע. בצלאל אומר: אנשים נתנו בי אמון כדי שאעשה מה שאני צריך לעשות לטובת המדינה. אם אתחיל לעשות שיקולים כיצד לנהוג כדי לקבל עוד לייק בפייסבוק או עוד קול בסקרים - אני חוטא לתפקידי. בסופו של יום, אנשים ידעו להעריך את ההחלטות שהתקבלו במהלך השנה־שנתיים האחרונות, ואת העשייה הברוכה שנעשית באוצר. גם השינויים שנעשים בעולם ההתיישבות ביהודה ושומרון הם שינויים מרחיקי לכת ברמה היסטורית".

"השרים אופיר סופר ואורית סטרוק וכל חברי הכנסת שלנו פועלים למען המגזר הציוני־דתי ששלח אותנו: אנחנו דואגים לישיבות ההסדר, למכינות הקדם־הצבאיות, לגרעינים התורניים, לשירות הלאומי ולתנועות הנוער - זה לא קורה מאליו", הוא מזכיר. "אנשים בטוחים שזה על טייס אוטומטי, אבל יש אנשים שעובדים על זה יום ולילה. המלחמה הזאת הוכיחה שהמגזר הציוני־דתי הוא המגזר הכי לא מגזרי שיש. כשאנחנו עוזרים לישיבות, למכינות, לישיבות הגבוהות ולמדרשות, זה כי אנחנו מגדלים את הדור הבא של האנשים שמוכנים למסור את הכול למען המדינה הזאת. אנחנו גאים בזה. לא תמיד אפשר לספר הכול בזמן מלחמה. בסופו של דבר, כשאנחנו נצטרך לתת דין וחשבון בבחירות ונפרוס לציבור את ההחלטות, השיקולים וההישגים, הציבור ישפוט. בסוף אנחנו עובדים אצל הציבור. אם הציבור ירצה את זה, זה יהיה. אם הציבור לא ירצה את זה, זה יעבור למישהו אחר".

למעשה, יש יותר חובשי כיפות סרוגות שמפוזרים בשאר המפלגות בכנסת מאשר במפלגת הציונות הדתית. אולי זאת האמירה של הציבור הדתי־לאומי?

"בוודאי שיש אנשים דתיים לאומיים עם כיפות סרוגות שנמצאים בכל המפלגות. אבל בסופו של יום מי יותר משפיע - אלעזר שטרן או חילי טרופר איפה שהם נמצאים, משה סעדה בליכוד, או מפלגה שנושאת על דגלה את הערכים האלה? במבחן התוצאה מוכח שמפלגה דתית לאומית משפיעה יותר. זה נכון לאורך כל שנות ההיסטוריה, לאו דווקא מהמשמרת שלנו. מפלגה דתית לאומית זה דבר קריטי, עם יכולת השפעה גם על האתגרים של הממשלה. מה שעושה בצלאל סמוטריץ' היום בקבינט, כדי שהמלחמה הזאת תימשך, כמו שהוא עשה במשך השנה האחרונה, לא עשה אף חבר כנסת אחר, גם אם יש לו כיפה על הראש. זה הכוח של מפלגה שנושאת על דגלה את הערכים האלה בצורה ברורה".

השאלה אם זה מספיק חשוב לציבור. מפלגת הציונות הדתית בגלגוליה השונים אף פעם לא רצה לבד.

"בוודאי שהציבור יצטרך להחליט אם הוא רוצה את זה. תמיד הייתה מפלגה דתית לאומית. זה נכון שבשנים האחרונות היינו עסוקים בעיקר בלהתפלג, לפצל ולמצוא כל אחד את הצבע שיותר מתאים לו. אבל אם נצליח להמשיך לשמור על זה שתהיה מפלגה ציונית דתית שיכולה להכיל גם את הגוונים השונים, כמה שיותר מנעד רחב בתוך הציבור שלנו - בוודאי שיש לזה גם קיום פוליטי. אנחנו מאמינים שהדגלים האלה של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל הם לא סתם סלוגן יפה שכתוב על סניף בני עקיבא, אלא משהו שאנחנו צריכים לממש. הדרך לממש את זה בצורה הכי טובה בפוליטיקה הישראלית היא דרך מפלגה חזקה ומשמעותית. אני מאמין שיש הרבה קונים למוצר הזה".

מה היעדים האישיים שלך במפלגה?

"כרגע אני עסוק בנחיתה אחרי 230 ימי מילואים, מנסה להמשיך איפה שכרגע הקדוש ברוך הוא שם אותי. יש לנו המון המון אתגרים. אבל כמו שהתגלגלתי לתפקיד הזה בסייעתא דשמיא, אני לא יודע לאן הקדוש ברוך הוא יגלגל אותי הלאה. השנה הזאת לימדה אותי שאני חייל של עם ישראל - אז כנראה אמשיך להיות על מדים".

יש סיכוי שתמשיך במסלול של המנכ"ל הקודם ותתמודד בפריימריז?

"אני יהודי פשוט. להיות אחד מ־120 שמייצגים את עם ישראל בכנסת ישראל, זה תפקיד שמבחינתי מעורר חרדת קודש, ואני מאמין שיש רבים וטובים ממני לפניי".