רועה הצאן יובב חזר הביתה מוקדם מהרגיל לשמחתה של מעכה אשתו, שבדרך כלל לא זוכה לראות את בעלה בבית בשעות של המקלחות וההרדמות.
"איזו הפתעה נעימה!" היא שמחה לקראתו והכינה לו צלחת עמוסה במטעמי התקופה, "איך יצאת כל כך מוקדם מהעבודה?"
יובב המסכן לא היה מאוד מרוכז, וכמו כל גבר שלא עוצר לחשוב רגע הוא אמר לצערו את האמת: "הגיע איזה מישהו מכנען וגלל את האבן מפי הבאר, אז יכולנו להשקות את העדרים מוקדם". כשהוא תפס את עצמו כבר היה מאוחר מדי.
"מה זאת אומרת הגיע מישהו???" היא תהתה, "חשבתי שאמרת שצריך ממש את כולם כדי לגלול את האבן. פעם הגעת הביתה בשתיים בלילה כי הקולגה שלך יקטן התעכב בשדה עם כבש אבוד ולא הגיע לעזור".
נו נו, איך אפשר לשכוח את הערב שבו "יקטן התעכב בשדה עם כבש אבוד". מסיבה מוצלחת זו הייתה.
בכל אופן יובב היה צריך לחשוב מהר כדי למזער נזקים. "ברור שצריך את כולם כדי לגלול את האבן. מה נראה לך, שאנחנו סתם מתבטלים ליד הבאר בזמן שאת עובדת קשה בבית?" הוא שאל חצי נעלב.
"כן, האמת שבגדול לשם אני חותרת", אמרה מעכה בכנות, "אחרת איך אתה מסביר את הסיפור שלך מהיום על הבחור שגלל לבד את האבן?"
"אז ככה", הוא התחיל וקיווה שמשהו טוב יצוץ לו בראש, "זה היה, אה, נס. כן, זה היה נס".
"הו הו! תראו מי נהיה לי דוס פתאום!" מעכה לא קנתה את ההסבר הזה, "נס הוא אומר לי... כשאברהם יצא חי מכבשן האש אתה הסברת לי שזה תעלול שמשלב מגנטים ומראות, ועכשיו פתאום נס!"
"תראי", הוא התפתל, "אני לא מתכוון נס במובן האלוקי או משהו, פשוט הבחור הזה שגלל את האבן הוא פגש שם איזו מישהי והתאהב בה ואז הכוח של האהבה נתן לו אנרגיה כזו של הנפה והוא הרים את האבן, זה נס של אהבה".
יובב היה מאוד מרוצה מעצמו. הנפצה כמעט מוצלחת כמו הסיפור עם הכבש של יקטן.
"טוב, זה מקסים ממש", אמרה מעכה, "חבל רק שבעלי לא מספיק אוהב אותי כדי לגלול אבן מעל באר".
יובב היה רוצה עכשיו להיות בעצמו בתוך באר.
"ברור שאני אוהב אותך, פשוט יש הבדל בין אהבה להתאהבות, את מבינה, זה לא אותו שלב בקשר", הוא המשיך להסתבך, אבל מעכה כבר החליטה על המהלך הבא.
"אני פשוט אגיע מחר לבאר ואנחנו נראה אם כוח האהבה שלך אליי ייתן לך מספיק כוח כדי לגלול את האבן".
יובב המסכן נאלץ להסכים. מה הוא כבר יכול להגיד? שזו אבן שגם ילדה בת חמש יכולה להרים? שהוא כבר שבע שנים מגיע הביתה אחרי שכל הילדים ישנים כי ככה החבר'ה סגרו ביניהם באירוע השקת הבאר? שבתכל'ס בכלל לא צריך אבן על הבאר הזאת ואפשר להשאיר אותה פתוחה? עדיף לשתוק ולקוות לא לקום מחר בבוקר.
אבל הבוקר הגיע ויובב לצערו עדיין היה בחיים. אז הוא הלך לעבודה, לא לפני שאשתו נפרדה ממנו בחיוך ואמרה לו שהיא תפגוש אותו מאוחר יותר ליד הבאר.
כשהחבר'ה ליד הבאר שמעו מה הלך אצל יובב הם כמעט זרקו אותו בעצמם לבאר. "תגיד לי, אתה מטומטם?" התעצבן עליו מחייאל, "חסר שקרים בעולם? אני אמרתי לאשתי שהגעתי מוקדם הביתה כי אתמול היה כבשה באב, יום אחד בשנה שבו כל הכבשים צמות ולכן לא היה צריך להשקות אותן".
זה היה שקר ליגת על, צריך להגיד בכנות. ליובב לא היה סיכוי לחשוב על דבר כזה. אבל שאר החבר'ה גם נתנו אופציות לא רעות. "ירד גשם והכבשים שתו מהשמיים", "הבוס שחרר אותנו מוקדם לרגל יום הרועה הבין־לאומי", וגם "כל הכבשים מתו". התירוץ האחרון היה קצת קצר רואי, אבל הכול היה יותר טוב מההסבר של יובב.
החבר'ה הבהירו ליובב שאם הוא מרים את האבן לבד לעיני אשתו ושורף אותם אצל בנות זוגם, אז הוא יכול לשכוח מהתחביב הזה של לנשום.
כשמעכה אשתו הגיעה בחמש וחצי לבאר, יובב לא ידע מה לעשות. הוא הסתכל עליה, ואז על החבר'ה, ואז שוב עליה, ואז שוב על החבר'ה. ומה שיצא לו בסוף זה: "חשבתי על זה מאמי, וזה מאוד לא צנוע להרים אבן מפי הבאר בפומבי לעיני כול. את יודעת מה אומרים, מי שמרים לאשתו אבן מפי הבאר ברחוב אז כנראה שבבית יש להם בעיות".
מעכה לא קנתה את זה. יובב שלה פשוט לא אוהב אותה מספיק כדי שזה ייתן לו כוח להרים אבן. מאוחר יותר כשהגיעו הביתה היא בישרה לו שהם הולכים לייעוץ זוגי. הצרה היחידה הייתה שייעוץ זוגי היה מקצוע שלא נוצר עדיין, אז במקום זה הם קבעו פגישה זוגית אצל חרש עץ.
חרש העץ בתורו היה מאוד מבולבל מכל הסצנריו הזה, אבל לא מסרבים לאף עבודה, אז אחרי עשרה מפגשים הזוג נשאר עם אותן בעיות שהיו להם לפני כן, פלוס ספסל עץ חדש לבית. מעכה שאלה בסוף אם בכל זאת אפשר לתת להם איזה טיפ לזוגיות, אז חרש העץ גירד בפדחתו ואמר: "אף פעם לא ללכת לישון".
"בריב?" שאלה מעכה.
"לאו דווקא, באופן כללי עדיף אף פעם לא ללכת לישון. זה זמן שאפשר לנצל לעבודה".
מבולבלים אך מבולבלים עזבו הזוג את משרדי החרש ובדרכם הביתה הם פגשו את הרווק הכנעני שהתחיל את כל העניין הזה והוא עדכן אותם שהוא הולך לעבוד שבע שנים בשביל הבחורה ההיא מהבאר. אז יובב חשב לעצמו שאם הבחור הזה הולך לעבוד שבע שנים בשביל מישהי, אז אולי הוא עצמו יכול לחזור מהעבודה שעה מוקדם יותר בשביל המישהי שלו.
למחרת בחמש אחר הצהריים הוא הרים את אבן הקלקר מעל פי הבאר, השקה את הצאן וחזר הביתה בזמן להרדמות ולמקלחות. מעכה הייתה בהלם.
"שוב קרה נס של אהבה?" היא שאלה.
יובב חייך. "סוג של".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com