את הפתיחה של פרשת השבוע כולם מכירים עוד מהגן – יעקב בורח מעשיו, מגיע עם חשכה לבית אל ואוסף אבנים כדי להניח אותן מתחת לראשו היגע. מה שלא כולם יודעים הוא שקצת אחרי שיעקב נרדם, אבן אחת, עם כיפה גדולה ועגולה, ביקשה משאר האבנים להתגלגל קצת הצידה ולתמוך בה מהצד.
"מה? לא הבנתי", אמרה אבן אחרת, כאילו שאבן מדברת זה כן דבר מובן.
"זה יעקב אבינו, ממנו יצא עם ישראל!" לחשה האבן, "ואני, אני אבן היסוד של הציונות הדתית, שמניחה את עצמה למראשותיו של עם ישראל בדרך אל הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן".
"אמן! רבי חנניה בן עקשיא", הכריזה אבן אחת מירכתי הערמה.
"את חצופה גדולה", התייצבה אבן סמוקת פנים מול האבן עם הכיפה הגדולה, "אני אבן הראשה של הציונות הדתית, אני נשכבתי למרגלות עם ישראל עוד לפני שאת חלמת על גרעינים תורניים!"
"מה את אומרת!" קצפה הסמוקה, "אני הייתי ציונות דתית עוד לפני שבבני עקיבא רקדו ריקודים מעורבים!"
"שלא תעזי לדבר על בני עקיבא, אבן מפלגת ומתבדלת שכמוך".
"אני לא מתבדלת, אני המרכז".
"מבחינתי את יכולה להיות אבן שהידרדרה מפסגת הר המור, אני ציונות דתית מאחדת, אני הגוש".
"גוש של התנשאות".
"לא, כי את ממש קו של ענווה וחסד".
האבנים האחרות גירדו בכיפתן הסרוגה במבוכה. "חבר'ה", התערבה אבן טובה שלא הבינה על מה המריבה, "אולי נעשה ערבית בינתיים?"
"כבר התפללנו", אמרה אבן היסוד.
"באמת? מתי?"
"יעקב ארגן פה ערבית לפני ששכב לישון", אמרה הראשה.
"יופי, אז בואו נעשה טיש", התחילה לרקוד אבן אחת קורנת, "מי באה?"
"לא, לא שוב קרליבך", התחננה אבן מתחתית הערמה.
"מה יש, קצת נשמה", עלצה הקורנת.
"הוצאתם את הנשמה", התאוננה ההיא, "כל קבלת שבת אותו נוסח, אותן מנגינות, אותו קצב... עם כזה קרליבך אני כבר מעדיפה את יוהן סבסטיאן באך".
"שטויות", זמזמה הקורנת שיר לא מוכר עם מילים מסובכות, "יהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב", או משהו כזה.
"עזבי יהיה טוב", אמרה אבן אחת עם שפם, "יהיה הרינג?"
"השאלה היא לא אם יהיה הרינג, אלא איזה הרינג יהיה", אמרה אבן מגולחת למשעי בחליפה.
"ואיזה פרקי חזנות ייתנו", הוסיפה האבן עם השפם.
"וכמה מיושן הוויסקי. יהיה וויסקי, כן?"
אבן לעם קדוש
"את רואה, זה בגלל ההקצנה שלך", נאנחה אבן הראשה, "תראי מה נהיה מהציונות הדתית היפה שלי".
"הציונות הדתית שלך?!" התעצבנה אבן היסוד, "את מדברת כמו אחרונת המפא"יניקים, לא פלא שאת מתנדבת להיות אסקופה נדרסת של השמאל".
"תראו מי מדברת, זו שנותנת לחרדים לרמוס אותה כמו חצץ".
"מתי תביני שהשמאל רק מנצל אותך? את חושבת שאת אבן דרך, אבל מבחינתם את בסך הכול אבן קטנה שנתקעה להם בנעל. אפילו לא אבן, את אבנית".
"כי בניגוד אלייך אני לא מתנשאת, אני משתלבת".
"משתלבת? למה איזו אבן את, אקרשטיין?"
"זה עדיף מלהיות אבן נגף. מאז שקראת למפלגה המשוקצת שלך 'הציונות הדתית' אני כבר לא מסוגלת להגיד את צירוף המילים הזה".
"לא, כי לקרוא למפלגה 'ימינה' ולשבור חזק שמאלה זה בכלל לא מתועב".
"אני הימין האמיתי, השפוי, הממלכתי. בניגוד אלייך אני נותנת כבוד לרמטכ"ל ולא משתלחת בראש השב"כ".
"'האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה'".
"'אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום'. הרב קוק היה מתבייש בך".
"את נורא ממלכתית, עד שזה מגיע לרבנות הראשית".
"איך את מעזה לדבר בחוסר כבוד על שופטי בית המשפט העליון?"
"אני עבד לעם קדוש, לא לאליטה".
"את בעצמך אליטה".
"אוהו, תראו מי שמדברת. אני עפר לרגלי העם הזה, אבן לעם קדוש".
"בתנאי שהוא ישן על צד ימין. כשהוא מתהפך לצד שמאל את לא יודעת מה לעשות עם עצמך".
"אם לא תעודדי אותו להתהפך, הוא יישאר בצד ימין".
אבן גיר אוטומטי
בזמן ששתי האבנים השליכו זו על זו בליסטראות ועסקו בשאלה הגורלית על מי מהן ישים ישראל את ראשו, ישבו האבנים האחרות ולא הצליחו להבין למה הן חושבות שיעקב יעקוב אחרי הוויכוח שלהן, ולמה הן לא מכריעות אותו באמצעות אבן-ג'וק ומאפשרות כבר לעם ישראל לנוח.
"ברוך השם שהורדתי את הכיפה", אמרה אבן דתל"שית לאבן שרבצה לידה, "גם את מגדירה את עצמך דתייה על הרצף?"
"לא", אמרה הדתל"שית השנייה, "אני פה בבית אל כדי לתעד חריגות בנייה וטיהור אתני".
"מהרסייך ומחריבייך", רעמה אבן היסוד בזעם על אבן הראשה, "זה מה שיוצא מהחינוך הליברלי שלך".
"להפך, זה בגללך", זקפה הראשה את ראשה, "החינוך שלך מפוצץ בחרד"ל, לא פלא שהילדים שלך יוצאים עם טעם מר בפה".
"אולי די?" אמרה האבן הטובה, "אנחנו מגזר אחד, הנוער שלנו מוביל בכל תחום, אנחנו אלופים בהתנדבות ונתינה, נלחמים כתף אל כתף הרבה מעבר למשקל שלנו באוכלוסייה... למה אנחנו מתפצלים לעוד ועוד אבנים קטנות? למה אנחנו לא מסוגלים לחיות בהרמוניה?"
הראשה והיסודית הביטו זו בזו במבט חודר. "אני בעד שיתוף פעולה, כי אני אבן גיר רכה ומקבלת", אמרו שתיהן ביחד, "אבל היא... היא קשה כמו בזלת".
"כן, אתן באמת אבני גיר", אמרה האבן הטובה בצער, "גיר אוטומטי".
"קחי סולם ורדי מהעץ שטיפסת עליו", אמרה הראשה.
"אני יכולה להביא לך סולם מיעקב", אמרה היסודית, "הוא בדיוק חולם על אחד".
"אז זוזי ממנו, שלא יראה איזו אבן קיצונית תקועה לו מתחת לראש".
"אולי תצטרפי ללבן, תבטיחי את רחל ובסוף תיתני לנו את מנסור עבאס".
והן המשיכו להתווכח עד שהאבנים האחרות של המגזר התגלגלו להן משם בבחינת אבן מאסו הבונים, ושכחו שעם אור הבוקר הן אמורות להפוך לאבן אחת מאוחדת. אומרים שהן עדיין מתווכחות שם, בין בית אל לעפרה, זאת אומרת עליי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עליי יניח, ולא רואות שישראל כבר מזמן המשיך הלאה, ואפילו לא עצר לרגע כדי להתעניין מה השם של השבט החדש.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com