לתופעה שנתאר כאן קוראים תועלות מרוכזות ועלויות מבוזרות. בואו נעשה רגע ניסוי מחשבתי. במדינה פצפונת, בדומה לאתונה העתיקה, כל חוק עולה למשאל עם. במדינה הזאת יש שתי קבוצות: בקבוצה א' 20 איש, ובקבוצה ב' שני אנשים. עולה הצעה לגבות מס מקבוצה א' בסך של 100 שקלים לאדם, לשרוף מחצית מהכסף שייאסף, ואת היתרה לחלק לקבוצה ב'.
חוק כזה כמובן לא יעבור, שכן לקבוצת הרוב אין אינטרס להצביע בעדו. וטוב שכך, שכן מלבד חוסר ההוגנות המשק כולו יפסיד אלף שקלים. אך במציאות יש עלות נוספת, והיא עלות האינפורמציה. צריך לדעת שיש הצעת חוק כזאת, להשיג את הנוסח שלה ולהבין את משמעותה, ולהגיע באמצע יום עבודה כדי להצביע. כל זה יגרום לעלות של 150 שקלים לאדם. במקרה כזה, החוק המטופש והלא צודק יעבור, משום שלחברי קבוצה א' לא משתלם להשקיע 150 שקלים כדי להימנע ממס של 100 שקלים. לחברי קבוצה ב', לעומת זאת, בהחלט משתלם להשקיע, כי אם החוק יעבור הם יקבלו 500 שקלים כל אחד.
תפקידנו, אם כן, הוא להפחית את עלות האינפורמציה. למשל, לא מספיק אנשים מבינים עד כמה ישראל חריגה בריכוזיות המערכת הפיננסית. הגרף המצורף ממחיש זאת בנוגע לחברות הביטוח, אך המצב דומה גם בבנקים. בעיתונים מדברים לא מעט על רווחי המערכת הפיננסית, תוך האשמת ההנהלה בחזירות. בפועל, תפקידם של המנהלים להיות נאמנים לבעלי המניות. אם המנהל יחליט שהוא "מוסרי" ויפעל בצורה שתגרום לבנק להרוויח פחות, זוהי פעולה לא מוסרית ומעילה בשליחותו.
ראוי לציין שאומנם אזרחי ישראל הם לקוחות הגופים הפיננסיים, אך הם גם מחזיקים ברוב המניות של גופים אלה, באמצעות קרנות הפנסיה. כך שבמקום להסית נגד המנהלים, יש לבדוק מה יצר ריכוזיות כזאת מלכתחילה. קצרה כאן היריעה, אך רוב הדרכים בסוגיה זו מובילות אל הרגולטור, שיצר תנאים מאוד מאתגרים לפתיחה של גופים חדשים, להמשך קיומם של הגופים הקטנים, ולפעילות של גופים זרים בארץ.
גם הרגולטורים הם קבוצת אוכלוסייה בעלת אינטרסים. מדובר לרוב באנשים טובים שעושים את תפקידם נאמנה, אך יש להם כשל מובנה – הם נמדדים לרוב בפן יחיד של המציאות, ועל פיו הם מתוגמלים. כשהרגולטור נמדד על פי יציבות המערכת, הוא ישתמש בכל סמכויותיו כדי לגרום למערכת להיות יציבה, גם אם לפעמים זה אומר שנגרמים נזקים אחרים כמו צמצום התחרות. למשל, כאשר רצו לחזק את ההתיישבות בצפון נולד "חוק הגליל" שמסבסד גידול ביצים בצפון הארץ, בלי להביא בחשבון שבכך אנחנו שמים את רוב הביצים באזור אחד.
גם נגיד בנק ישראל, שנמדד בעיקר בשמירת יעד האינפלציה, משפיע בהחלטותיו על היבט לא פחות חשוב – הצמיחה של המשק. חשוב מאוד לשמור על עצמאות בנק ישראל. אך כל עוד הוא נמדד רק לפי צד אחד של המשוואה, והצד השני מוגדר כשיקול משני, לעולם לא יהיה איזון והריבית תהיה מוטה כלפי מעלה.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומנכ"ל קבוצת הייעוץ תבור־סמקאי TCG
לתגובות: amatzia@tlv-consulting.com