יש מושג

רווחים כלואים

במסגרת החיפוש אחר מקורות הכנסה נוספים, מנסה רשות המיסים להחיל מס דיבידנד על הרווחים הכלואים, כלומר רווחים שהצטברו בחברה אך לא חולקו כדיבידנד לבעלי המניות.

שכיר מקבל את שכרו בפעימה אחת, וממנו גם מנוכים כל המיסים, שמגיעים עד 50% במדרגות הגבוהות. לעומתו, בעלים של חברה משלם מס בשתי פעימות – פעם אחת כשהחברה מקבלת את הכסף, אז היא מחויבת במס חברות בשיעור 23%, ובפעם השנייה כשהוא מושך את הכסף מהחברה. משיכת הרווח נקראת דיבידנד, והיא חייבת במס בשיעור של 25%-30%. לאחר שתי הפעימות, המיסוי משתווה בערך לרמת המס של עובדים שכירים. עם זאת, במקרה שבעלי חברות החליטו לא למשוך דיבידנד אלא להשאיר את הכסף "כלוא" בחברה, אזי לפי המצב כיום הם לא חייבים בפעימת המס השנייה, מס הדיבידנד.

חברות שנמצאות בצמיחה משקיעות את הרווחים בהגדלת הפעילות. זה בדיוק הרציונל של שתי הפעימות, לאפשר צמיחה עסקית. עם זאת, יש כאלה שעושים בכך שימוש לתכנון מס, מפנים את הכסף להשקעות בשוק ההון ודוחים את תשלום המס. את זה מנסה המדינה למנוע, אך אין לה יכולת אפקטיבית לדעת מתי אי משיכת הרווחים היא התחמקות ממס ומתי היא נובעת מצורך אמיתי, ולכן מדובר בפתרון דרקוני.

חלופה אפשרית היא "מבצע משיכת רווחים", כפי שהמדינה עשתה בעבר, שיוצר תמריץ להקדים את תשלום המס באמצעות הנחה. החיסרון הוא בטווח הבינוני, כאשר יותר חברות יימנעו ממשיכת רווחים, שכן הן יעדיפו להמתין למבצע כזה. חלופה אחרת היא להגדיל את מס החברות, ובמקביל להוריד את מס הדיבידנד בשיעור זהה, ובכך להקטין את התמריץ לדחיית תשלום המס.

הכותבת היא שותפה מייסדת במשרד ירון־אלדר פלר שורץ ושות' ונציבת מס הכנסה לשעבר