הנחיצות הקיומית של הצבא במדינת ישראל הולידה אצלנו זן של אנשים שלא קיים בשום מקום אחר בעולם בעוצמה שכזו ובכמויות שכאלה, בפרט מבחינת הקשב הציבורי והתקשורתי המופנה אליהם - ה"לשעברים".
רובם (למעט כמה פוליטיקאים שלא באו מרקע צבאי) הם גנרלים לשעבר. יש בישראל מאות רבות של אלופים ותתי־אלופים לשעבר.
על פי רוב אלה אנשים שצברו זכויות רבות בתרומתם לביטחון המדינה. אחדים מהם נכנסו אחרי שירותם הצבאי בהצלחה כזו או אחרת לפוליטיקה, ואילו הרוב המשיכו את דרכם בתפקידי ניהול אזרחיים עד שהגיעו לגיל פרישה גם שם. גיל פרישה עלול לזמן סוג של מלנכוליה קיומית: בן לילה מפסיקים להתייעץ איתך, הטלפון מצלצל רק לעיתים רחוקות, וגם מיילים דחופים כבר לא מגיעים. זה קורה במידה מסוימת כמעט לכל אחד שפורש לגמלאות, אבל נדמה שעבור מי שהיה בתפקיד כל כך משמעותי זה עלול להיות מאתגר במיוחד, כי עברו הזמנים שהיית במרכז העניינים, כאשר הפקודים הכפופים לך נכנסו ויצאו והתקשורת חיכתה למוצא פיך.
גם תקופת המעבר בתפקידי ניהול אחרים עברה חלפה לה, ופתאום זהו, גינון ונכדים. אומנם כל עוד הבריאות איתנה החיים ממשיכים, גם על גובה הפנסיה אין תלונות, אבל העיקר חסר מהספר: הלך הכוח והלכה ההשפעה. נכון, רוב רובם של אותם אנשים עתירי זכויות נחים על זרי הדפנה כשמגיעים לשלב זה בחיים, אבל יש לא מעטים שממשיכים לחתור למגע תקשורתי ולא מפסיקים בכך גם בגיל מופלג. מבחינתם, אם לא עכשיו אימתי. ובמדינת ישראל תופעה זו בולטת כאמור הרבה יותר מאשר במדינות אחרות.
אז מה עושים כל אלה שאיבדו את השפעתם? הם מתראיינים. ראשי ממשלה לשעבר, שרים לשעבר, גנרלים לשעבר – הריאיון הטלוויזיוני עדיין פתוח בפניהם. ואז הם יושבים באולפנים חמורי סבר וכועסים על נתניהו, בן גילם, שכוחו עדיין במותניו והשפעתו ניכרת. בנוסף הם מספרים לנו גם שאיראן נמצאת על פרשת דרכים, שחיזבאללה נחלש משמעותית אבל זו תהיה טעות חמורה להספיד אותו, ושלעסקת החטופים התורנית העומדת על הפרק (שבעצם אין להם מושג ירוק אם היא באמת עומדת על הפרק) יש סיכויים טובים יותר מאשר לעסקאות קודמות שלא יצאו לפועל, אלא אם כן נתניהו שוב יטרפד. את כל זה אנחנו נאלצים לשמוע, יום יום ושעה שעה.
חלק מהלשעברים הגדילו לעשות ובחרו להעלות את הווליום ואת רף הריגושים כדי להישאר רלוונטיים. יש מי שבגיל מתקדם שוכב על הכביש מול בית ראש הממשלה עד שהמשטרה גוררת אותו משם בכוח, עם קלוז־אפ של מצלמות הטלוויזיה כמובן (דן חלוץ), יש מי שעושה נפשות למלחמת אזרחים (אהוד ברק), ויש מי שאחרי שקיבל שליש על התנהגות טובה וחזר מהכלא היישר ללשכתו מנסה להצית מרי אזרחי נגד נתניהו, "האיש הארור", כלשונו (אהוד אולמרט). אלה רק דוגמאות אחדות לשיטת "כל דמקצין גבר" שפשטה בקרב זקני ה"לשעברים". חשבנו שבישישים חוכמה? שהזקנה ממתנת? כנראה השתנו הטבעים.
האחרון (בינתיים) מבין הקולות הצורמים האלה הוא דווקא הצעיר שבחבורה, בוגי יעלון, גם הוא גנרל עתיר זכויות. יעלון, שהיה פעם יקיר הימין בשל התנגדותו להתנתקות, הפך מאז את עורו וטען לאחרונה שצה"ל מבצע בעזה טיהור אתני, לא פחות מזה. גם אחרי ביקורת מכל עבר יעלון סירב לחזור בו, מה שהאריך את חיי המדף של נוכחותו התקשורתית בעוד כמה ימים, מבחינתו רווח נקי. בהמשך הבהיר יעלון שלא כיוון בדבריו חלילה לצה"ל אלא לפוליטיקאים, דהיינו בעיקר לנתניהו. זה בערך כמו לטעון שהפשעים שביצעה גרמניה הנאצית בוצעו רק על ידי הפוליטיקאים ולא על ידי הצבא הגרמני.
מר יעלון, דבריך עשו רושם רב לא רק בארץ אלא גם בחו"ל (וגם אבו מאזן התלהב). כנ"ל דבריהם של אהוד ברק ושל אהוד אולמרט. בתקשורת העולמית מרעיפים עליכם שבחים, חברים, ראיתי את זה במו עיניי: אתם מככבים שם בכותרות ראשיות. מעבר להעמקת הקיטוב שאמירותיכם המופרכות גורמות בזירה הפנימית, הנזק שאתם עושים למדינה ולעם היושב בציון כלפי חוץ הוא עצום.
אמירותיהם הקיצוניות של חלק מהלשעברים הן כתם מוסרי שמכסה מתחתיו את הזכויות שאנשים אלה צברו בעבר. נמשיך הלאה בלעדיהם.