"כל מי שאני היום – זה בזכותך", נהגה לומר מדי שנה הרבנית בתאל גרינשפן לסופר שמחה רז, כשהיו נפגשים באזכרה השנתית לר' אריה לוין זצ"ל. לרבנית גרינשפן, אשת תלמיד חכם ושדכנית ותיקה, רזומה ארוך של חיי תורה וחסד, ואת כל השנים הללו היא זוקפת לזכותו של הסופר הירושלמי שהלך השבוע לעולמו והוא בן 93.
"הייתי בכיתה י'", היא משחזרת את המפנה המשמעותי בחייה, כשהיא כואבת את בשורת לכתו של שמחה רז. "למדתי במגמה תורנית בתיכון מקיף בבאר שבע, ויום אחד ראיתי בספרייה ספר בשם 'איש צדיק היה'. הספר סיקרן אותי מאוד, זה היה לא הרבה שנים אחרי שר' אריה לוין נפטר. קראתי את הספר בשקיקה, ישנתי איתו מתחת לכרית", היא מתארת, "אגב, עד היום, על אף שאני יודעת את הספר בעל פה, וגם את ספר ההמשך 'צדיק יסוד עולם', מעולם לא קראתי אותו לפי הסדר מתחילה ועד הסוף, כי ידעתי שזה ספר שאני לא רוצה לגמור לקרוא אותו".
הימים היו ימי פוסט מלחמת יום הכיפורים, ובתאל תלמידת התיכון, שזה אך קראה את הספר על הרב שהיה בין השאר גם אבי הפצועים והחולים, החליטה ליישם את מה שקראה. "התחלתי להתנדב בסורוקה ולבקר שם את פצועי המלחמה, ומשם המשכתי למחלקת ילדים". בשירות הלאומי הגיעה לקריית ארבע, ושם הייתה שואלת כמעט כל עובר אורח: "אולי הכרת את ר' אריה?". השאלות הללו נמשכו גם לשנת השירות השלישית שעשתה בבית חולים בירושלים, ושם גם באה על סיפוקה. "בשנים ההן, כמעט כל מבוגר שפגשתי במחלקת אקו־לב בירושלים הכיר את ר' אריה וסיפר לי עליו. התמלאתי בסיפורים האלה".
במהלך השירות הלאומי ניסתה לצאת למבצע נוסף ברוחו של ר' אריה, והוא חלוקת סופגניות לחנוכה בבית החולים למצורעים בירושלים. לאחר התייעצות עם הרב צבי יהודה קוק ועם ד"ר אלי שוסהיים, הגיעה בתאל הצעירה עם סופגניות אל היהודים הבודדים שהיו בבית החולים הנוצרי, ושימחה אותם בהתאם להוראות הרופא בטעם של חנוכה.
בהמשך הצליחה להגיע אל קרובי משפחתו של ר' אריה לוין, וכאשר פגשה בבנו ר' רפאל לוין דבקה בו והוא היה למורה ורבה כל השנים בכל עניין. "באחת האזכרות, כשעליתי לקברו של ר' אריה, פגשתי אישה אמריקנית משתטחת על הקבר ובוכה. היא סיפרה שהיא קראה את 'איש צדיק היה' שתורגם לאנגלית, והספר גרם לה לחזור בתשובה ולעלות לארץ ישראל ולכן הגיעה לכאן".
"אני כנראה לא היחידה", מסכמת הרבנית גרינשפן, "כל השנים אני ממשיכה עם החסד. זה בא לי גם מהבית, אבל אין ספק שהנר הדולק שהולך לפניי כל החיים זה ר' אריה, והכול בזכות שמחה רז".
הסופר ואיש ירושלים שמחה רז, שכאמור הלך לעולמו השבוע, היה אבי סוגה ספרותית מקורית שהפכה לאבן יסוד בחייהם של רבים. סיפורי צדיקים היו מאז ומעולם, אבל ספרי הביוגרפיה משולבי המעשיות שחיבר היו בטעם אחר, ירושלמי אותנטי, לא מפריז בסופרלטיבים אבל חודר לעומק ליבו של הקורא ומסוגל גם להטביע חותם בחייו. הבולטים בספריו הם 'איש צדיק היה' ו'צדיק יסוד עולם' על ר' אריה לוין, שאליו היה מקורב מאוד באופן אישי, ו'מלאכים כבני אדם' על הרב אברהם יצחק הכהן קוק. ספרים נוספים עסקו בדמותם של רב הכותל הרב גץ והרב צבי יהודה קוק, וכן בגדולי החסידות דוגמת ר' לוי יצחק מברדיטשב. ספרים אחרים היו ליקוט של אמרות ופתגמים של כמה מגדולי החסידות.
מי שהייתה שותפתו לדרך המקצועית היא אחייניתו, הרבנית הילה וולברשטיין. בשיחה עם 'בשבע', בדרכה ללוויה, מספרת וולברשטיין כיצד עודד אותה הדוד מגיל צעיר להיכנס איתו לעולם העריכה והכתיבה של הספרים. עם השנים היא הצטרפה אליו, כאשר תפקיד התחקיר ואיסוף החומרים מוטל עליה, והוא עוסק בכתיבה עצמה. "אבל הוא היה מאוד מעורב, עזר לי והפנה אותי לאנשים ומקורות, היה לו חשוב לשמוע איך אני מתקדמת". בעיקר היה חשוב לו שהספרים יופצו ויגיעו לכמה שיותר קוראים. "הוא רצה שהאור הגדול של הדמויות יגיע לכמה שיותר אנשים. הוא לא עשה כלום בשביל כסף, הכול היה לשם שמיים ללא מטרת רווח. זו לא הייתה הפרנסה שלו, אלא השליחות שלו. את הזכויות על הספרים תמיד השאיר להוצאה לאור. הוא לא עסק בענייני העולם הזה".
דווקא הספר הראשון שהוציא, שהקנה לו את שמו כסופר מוערך, כמעט לא ראה אור. "את הספר 'איש צדיק היה' הוא רצה להוציא בעקבות ההיכרות העמוקה שהייתה לו עם ר' אריה לוין, שביקר רבות בבית הוריו", מספרת וולברשטיין. "כשהוא גמר לכתוב, שום הוצאה לא רצתה להדפיס לו את הספר, לא היה נראה להם שזה ילך", היא מחייכת כשהיא מזכירה שמדובר באחד הספרים הפופולריים ביותר, שתורגם לכמה שפות. רק עזרה כספית של בן דוד איפשרה את הוצאת הספר לאור העולם, והשאר היסטוריה. לאחר מכן קיבל פניות לכתיבת ספרים נוספים, בהן פנייה מעניינת של משרד החוץ: "הם ראו את הבורות של הקונסולים ששירתו בארצות שונות, שלא מבינים כלום ביהדות. הם ביקשו ממנו שיוציא ספר, והוא אכן הוציא את 'יהדות על רגל אחת' שמבאר מושגי יסוד ביהדות".
בדרך הכתיבה הביוגרפית היו לרז כמה עקרונות שהנחו אותו, ואותם העביר גם לאחייניתו כשהמשיכה את עבודתו. ראשית, לא להרבות בסופרלטיבים אלא לכתוב את העובדות עצמן – בעברית יפה וצחה כמובן – באופן שייכנס ללב הקורא. "הוא גם אמר לי לא לכתוב את המסר בסיפור, כי סיפור טוב ממלא את הקורא בלי שצריך להאכיל אותו בכפית. הסיפור צריך להיות כל כך מואר, שממילא זה יתקבל אצל הקורא".
שנית, לא להאדיר את הדמויות מעבר לפרופורציה ולצייר אותן ככאלה שנולדו כמלאכים. "היה חשוב לו להראות איך הדמות מתפתחת, איך אדם בונה את עצמו בעמל ויגיעה וכך מתעלה. זה מאפשר לקורא יותר הזדהות, ולהבין שגם הוא יכול לעמול ולהגיע למדרגות הללו. לא נולדים מלאכים". בכלל, היא אומרת, דודה לימד אותה שהאדם נמדד במעשים הקטנים ולא בדברים הגדולים. "איך הוא פונה לאדם אחר, איך הוא קם בבוקר, היחס בין אדם לחברו – זה היה אצלו ראשון במעלה, וראו את זה גם בסיפורים וגם באישיות שלו עצמו. הוא היה בן תורה, שדרך ארץ שלו קדמה לתורה".
הביוגרפיות של ר' אריה לוין הביאו אל רז גלי תגובות גם מגדולי ישראל. "הגיעו אליו תגובות מהרבה אנשים שהספר שינה להם את החיים. ראשי ישיבה גם מהמגזר הדתי וגם מהחרדי אמרו לו שזה הספר שהם לומדים באלול בישיבה, זה ספר מוסר. גם כשהגיע אל הרבי מלובביץ', הרבי עיכב אותו למשך זמן רב באופן חריג, וביקש לשמוע ממנו עוד ועוד סיפורים על ר' אריה לוין".
בימיו האחרונים, כשכבר חש פחות בטוב, הקפיד שמחה רז על דרך הביטוי החיובית והאופטימית שאותה רכש לדבריו מר' אריה לוין. "כשהייתי מתקשרת ושואלת איך הוא מרגיש, הוא היה אומר: 'בעזרת ה' יהיה יותר טוב. ככה למדתי מר' אריה, לא להגיד שלא טוב, רק שיהיה יותר טוב'".
ציונות? תחזור אלינו בעוד 15 שנה
עד כמה רוצה הממשלה שיהודים יחזרו לגור בצפון? עד כדי מענק של כ־60 אלף שקלים בממוצע לכל משפחה שחוזרת, והכרזות כמעט מתחננות כמו שפורסמו השבוע: "אם תחזרו מהר – תקבלו פיצויים גדולים יותר". וכעת, אותה השאלה בניואנס דק אחר: עד כמה רוצה הממשלה שיהודים יתיישבו בצפון? זו, ובכן, כבר שאלה אחרת לגמרי.
האסון הדמוגרפי ההולך וגדל בצפון המדינה כבר אינו בגדר חדשות. הנתונים העדכניים מדברים על 42 אחוז יהודים בכל מחוז הצפון, כולל גליל, גולן, עמקים ובקעת בית שאן. בגליל עצמו מדובר על עוד פחות מכך – 35 אחוז יהודים, ובניכוי הערים הגדולות עכו ונהריה נותרו מרחבי הגליל על 19-18 אחוזים של יהודים בלבד. מתחיל להזכיר את הפרופורציות של יהודה ושומרון. המגמות, הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי, נוטות לאותו כיוון שלילי: הצעירים היהודים תושבי הגליל יוצאים ללימודים אקדמיים באזור המרכז ומשתקעים שם, כך שאין עתודה יהודית לאזור. ובהתאמה שלילית שכזו, חוקי מדינת ישראל והתנהלות הרשויות שלה פורסים שטיח אדום לערביי הגליל להשתלט על עוד ועוד שטחים במרחבים העירוניים והכפריים.
על הרקע הזה קמו יוזמות שונות של יהודים שמבקשים להציל את המעט שנותר ולהרים את הדגל המאובק והמהוה של התיישבות יהודית בגליל. הצורך הלך והתחדד הן על רקע אירועי שומר החומות לפני כשלוש שנים, שבהם היה כפסע בין היישובים היהודיים הבודדים ובין השתלטות עוינת וכיבושם בידי ערביי האזור, וכמובן עוד יותר על רקע המלחמה הנוכחית, שהותירה את אנשי הגבול לסובב מעיר לעיר ואת הגליל חרב.
אחת הנקודות שקמו על הרקע הזה היא רמת ארבל בגליל התחתון. מדובר ביישוב שעבר מסכת ייסורים בירוקרטית שהחלה ב־2002 והסתיימה לפני כשנה וחצי בהחלטת ממשלה שמעניקה אישור רשמי להקמתו של היישוב. דא עקא, שבמדינת ישראל המרחק בין החלטת הממשלה על הקמת יישוב ובין הקמתו בפועל עומד על תקופה של בין 12 ל־15 שנים. מה ששמעתם: בדומה לדור המדבר, מי שייכנסו אל האדמה המובטחת יהיו ככל הנראה רק דור הבנים של מי שזכו לשמוע על האישור הממשלתי להקמת היישוב.
גרעין המשפחות שנאחז ברמת ארבל החליט לצאת לדרך, שכן הניירת האין־סופית עלולה לקבור תחתיה את אדמת הגליל, שתיכבש בלי שום אישור בידי השכנים הערבים בטרם ייבש הדיו על המסמך האחרון של רשויות התכנון. כרגע מתגוררות במקום חמש משפחות, רובן משפחות מילואימניקים שנמצאים בחזית, וכן משפחה של עולים חדשים מארצות הברית. המשפחות גם עוצרות בגופן השתלטות של בדואי סמוך שהתיישב במקום לפני עשרים שנה באופן לא חוקי, וניסה להשתלט גם על שטחי היישוב המתוכנן. אלא שלאחרונה התברר למשפחות ברמת ארבל כי רשות האכיפה מתכוונת להרוס את בתיהן באופן מיידי, מאחר שהיישוב עדיין אינו מאושר כחוק, על אף שהממשלה אישרה עקרונית את הקמתו.
בלהה ארליך, תושבת רמת ארבל, מתקשה להבין את ההיגיון של רשויות המדינה: "אנחנו פה למען המדינה, כדי לקיים החלטת ממשלה. אנחנו יודעים שצריך עוד זמן כדי לממש באופן חוקי את ההחלטה, ויש גורמים בממשלה שעובדים על כך, אבל צריך לזה עוד זמן. אנחנו לא פורעי חוק, ומבקשים מרשות האכיפה רק להמתין עד שהדברים יוסדרו".
ארליך מדברת גם על הצורך ביצירת התקדים של "אתר זמני", שיאפשר ליישובים שטרם עברו את כל ההליכים להיות מוגנים מפני הרס של רשות האכיפה. "זה יעזור לא רק לנו, אלא ייצור תקדים שיאפשר הקמה של יישובים בכל רחבי הנגב והגליל. ראינו עכשיו במלחמה עד כמה זה חיוני. הממשלה צריכה ללחוץ על הנושא הזה, אבל רשות האכיפה עושה כרצונה. אם רוצים רוב יהודי בגליל – חייבים מהפך בסדר גודל כזה, של אישור הסטטוס 'אתר זמני'".
שרת ההתיישבות אורית סטרוק, שדחפה לאישור הקמת היישוב רמת ארבל בממשלה, מסבירה כי לאחר שהפכה כל אבן לא מצאה אפשרות בחוק הקיים להחיל את הגדרת "אתר זמני" על רמת ארבל. היא מבטיחה להמשיך בכל הכוח בקידום ההליכים הרשמיים הנדרשים להקמת היישוב, אבל כרגע לדבריה אין פתח חוקי להכשרתו בטרם עת, וגם אין לה השפעה על התעדוף של רשות האכיפה במשימותיה. עם זאת, היא מדגישה, "אנחנו מקימים יישובים חדשים בגליל כי זו האג'נדה שלנו, הקו הוא להקים יישוב חדש בכל מועצה בגליל".
הקרב האמיתי שצריך לנהל, לדבריה, הוא לא זה של תושבי רמת ארבל על המקרה הספציפי שלהם, שלדבריה הוא בלתי פתיר, אלא על ביטול הפרוצדורה המכונה "נוהל הקמת יישובים". "על ביטול הנוהל הזה צריך להיאבק, כי הוא נוגע להקמת יישובים בכל מקום, והוא זה שהופך הקמת יישוב לתהליך ארוך ומסורבל שמתמשך על פני שנים רבות מדי", היא קובלת, "זה נוהל שלא מתכתב לא עם ציונות ולא עם התיישבות".
לתנועת נחלה, המלווה את ההתיישבות ברמת ארבל, יש הצעות ייעול לעצירת ההרס. "בתחילת המלחמה הורה ראש הממשלה להקפיא כל פעולת אכיפה והרס במגזר הדרוזי", מזכיר יושב ראש התנועה, צבי אלימלך שרבף. "אפשר לקבוע מדיניות כזאת גם למגזר היהודי. צריך שכל השרים יתגייסו לעניין הזה, גם ראש הממשלה, ואז אפשר יהיה לחולל שינוי. לא מספיקים רק השרים סטרוק ובן גביר".
שנית, אומר שרבף, "אינו דומה מקום שבו החליטה הממשלה להקים יישוב, והמשפחות המתגוררות בו שומרות על האדמות מהשתלטות של בדואי סמוך, שכבר ניסה להגיע לשם כמה פעמים עם כלים כבדים, לבנייה בלתי חוקית אחרת. המשפחות גם מתחייבות לצאת משם ברגע שתחל בניית הקבע של היישוב. בנוסף לכך, מדובר במשפחות של מילואימניקים, ולא ייתכן להרוס להם את הבתים בזמן מלחמה". שרבף מציין לסיום כי רשות האכיפה עצמה הודתה כי היא מצליחה להגיע לאכיפה של רק 50 אחוזים מהמקומות, "אז אין שום סיבה שתמיד רק היהודים יהיו ב־50 האחוזים שבהם האכיפה מצליחה".
נכון למועד כתיבת שורות אלו, עדיין לא ברור אם הגיעו הכלים הכבדים של רשויות המדינה להרוס את בתי התושבים. אבל לעומת הסיפור הזה, יישוב יהודי חדש אחר בגליל מתקדם אולי אל סיומו הטוב. בהחלטה נוספת של הממשלה הנוכחית אושרה הקמת היישוב שיבולת בגליל התחתון, יישוב קהילתי ייחודי שמיועד לאוכלוסייה שתשלב בתוכה גם בעלי צרכים מיוחדים. היישוב הזה עבר שלבים מתקדמים יותר של אישור, ועל כן יוכרז בקרוב כאתר זמני, מה שיאפשר העלאת קרוואנים לשטח בעוד כחצי שנה, כך לדברי השרה סטרוק.
עד שזה יקרה, צריך עדיין לצלוח טרטור משפטי של תושבי הכפרים הסמוכים טורען וכפר כנא, שהמובלעת היהודית מוקמת כמובן למורת רוחם. הללו גייסו אפילו את הנציב העליון הבריטי המנוח מקברו, כדי להוכיח שהקרקע הזאת בבעלותם. אלא שבמפנה לטובה, פרקליט המחוז החליט להתייצב לטובת האינטרס היהודי והוא מיישר קו עם המועצה האזורית הגליל התחתון, כך שלכאורה היישוב צועד לקראת כינונו באתר זמני.
מועצת הגליל התחתון, אגב, מקדמת הקמת שלושה יישובים יהודיים בשטחה, מעשה תקדימי ביחס למועצות בכלל הארץ, שכנראה מתייאשות מראש מההליך המתיש של הקמת יישוב חדש בארץ ישראל. מדובר בשיבולת, רמת ארבל שציינו לעיל, ויישוב בשם כדורי, שיוקם סמוך למתחם שבו ממוקמים המועצה האזורית, בתי הספר ואזור תעשייה.
"אבל זה פינאטס", אומר אופיר שיק, סגן ראש המועצה ובכובעו האחר יושב ראש ארגון לב הגליל המקדם מדיניות ממשלתית לפיתוח הצפון. "בסוף ההתיישבות הכפרית היא אחוזים בודדים, אנחנו נלחמים על המרחב העירוני. שם תיפתר הדרמה הגדולה". שיק, תושב בית רימון, מסביר כי בערי הגליל ישנה הגירה שלילית עצומה של צעירים יהודים, ומי שנכנס פנימה הן משפחות מכפרי הסביבה. "בעיר אין ועדת קבלה או מנגנון שדואג לעיצוב צביונו של היישוב העירוני", הוא מתאר במילים עדינות את תהליך הערביזציה בערי הגליל.
העמותה שבראשה הוא עומד מקדמת כמה פתרונות במישור הזה מול שרי הממשלה: פטור ממכרז של יחידות דיור לשיווק בערים למשרתי מילואים, פטור דומה לעולים חדשים, "שזה משהו שכבר נהג בעבר כהוראת שעה", והפתרון השלישי הוא לאפשר לראש העיר לשווק באמצעות עמותת בת שלו יחידות דיור בעיר. "זה מאפשר יותר שליטה של הרשות במכרז, כשזה משווק על ידי עמותה", הוא מסביר ומסכם: "כל זה ייקח זמן, אבל זה מה שיאפשר את השינוי במספרים גדולים".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com