להיבנות
עסקתי כאן בשבוע שעבר בתופעה המדהימה של ריבוי ילודה לאחר מלחמות, ובמקרה שלנו אפילו בעיצומה של המלחמה הנוכחית, ניצחון החיים על המוות והתקווה על הייאוש. בדיוק באותה זירה מתנהל אצל זוגות רבים קרב דומה בין ייאוש לתקווה: זוגות שמתקשים להרות, מאותגרי פוריות, כך מכנים את זה היום. אלה הזוגות שבצל תופעת הבייבי בום שאחרי המלחמה פוגשים את כאבם עוד יותר, שהרי הכמיהה רק הולכת וגוברת, ומסביב הריונות ולידות, ואצלם תחושה גדולה של החמצה, מיום ליום ומחודש לחודש.
אלה הזוגות, ובעיקר הנשים, שפרשת השבוע שלנו משמיעה את קולן. בשלב הראשון חווה רחל בדיוק את חווייתן של הנשים המצפות בשעה שהילודה גוברת סביבה. ללאה יש כבר ארבעה ילדים, ודווקא היא, האישה האהובה של יעקב, לא זוכה וצערה גדול עד מוות: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". אחר כך גם לאה לא מצליחה להרות ומתחיל הקרב על הדודאים, צמח הפוריות שמצא ראובן שמוציא לאור את כל הכאבים, כאבי הזוגיות של לאה וכאבי העקרות של רחל.
שתיהן גם נוקטות בצעד שהיום אנחנו לא מסוגלים בכלל להבין אותו, וכמו שרי בשעתה, גם הן נותנות ליעקב את שפחתן כדי להיבנות ממנה. על הביטוי הזה, שמופיע אצל שרי, צועק רש"י את צעקת כאבה כדי להסביר את הצעד הקיצוני שלה: "לימד על מי שאין לו בנים, שאינו בנוי אלא הרוס". זו לא אמירה אובייקטיבית, זהו הדהוד לחוויה הסובייקטיבית שחשות נשים רבות באין ילדים – תחושה שמי שלא חווה לא יבין לעולם. אפילו יעקב אבינו, שאוהב את רחל כנפשו אבל זכה לילדים משלו, עונה באופן פוגע, שהרי לא כך "עונים את המעוקות". ובאשר אלינו אני חושב שאולי לא נכון בכלל לענות, אולי צריך להיות שם בשביל הזוגות המצפים, פשוט להיות.
להמתין
גם בימי שגרה מסע הפוריות של הזוגות המצפים איננו פשוט כלל ועיקר, וצריך אומנות גדולה שהציפייה הדרוכה לילד לא תפגע במרקם הזוגי ובכלל בכוחות החיים. אבל אצל זוגות מצפים בימי המלחמה המסע נעשה קשה עוד יותר. צווי 8 חוזרים ונשנים מונעים פעמים רבות את ההיתכנות לילד ונוכחות לא סדירה של בן הזוג בבית מעכבת את החלום מלהתגשם.
הנחמה העיקרית בעיניי היא שכל סוגיית החיים והמוות היא סוד שסמוי מעינינו ואינו ניתן לשליטה אנושית. הביטוי של חז"ל "על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד" מספר שיש כאן תוכנית אלוקית, ולפיכך גם עיכובי ההיריון, והם קשים מנשוא, מתוזמנים גם הם אל הרגע המדויק שבו העולם זקוק לקבל את הנשמה המיוחלת.
ותקש בלידתה
בפרשה הבאה צפוי לנו גם סופו הקשה של מסע ההורות של רחל, ובלידת בנה השני, לאחר שהיא מתבשרת על השבט הנוסף שהעמידה לישראל, היא נפטרת. אחת ממתנות השפע שהביאה הקדמה המדעית היא השיעור הזעום של פטירת יולדות. פעם הייתה זו טרגדיה כמעט יומיומית. בשל כך קבעה הגמרא שמיתה מצויה באישה, וכדברי התוספות: "משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה". היום, כשתוחלת החיים הנשית ארוכה מזו של הגבר, זה נראה רחוק מאוד, ודווקא בשל כך הכתה בנו הידיעה על שלוש נשים שנפטרו בלידתן בשבוע שעבר בבתי חולים שונים ברחבי הארץ.
התפרסמו בציבור דבריה של אימה של אחת הנשים הללו, שקראה לנשים אחרות לא להכניס עצמן למחשבות פסימיות, שהרי היה זה מקרה חריג, היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. אני מבקש להביא כאן, באישור כמובן, מכתב ששלח הרופא המטפל של אחת הנשים שנפטרו לצוות הרפואי בבית החולים. נפעמתי ומצאתי לנכון לפרסם:
"חכמינו קבעו ש׳אין אישה מתה אלא לבעלה׳, רצונם לומר: מוות של אישה יוצר אדוות רבות, אך בשביל האיש האלמן, האבל הוא לא רק על קרובת משפחה שמתה, אלא על חלק ממנו - עצם מעצמיו ובשר מבשרו שנקרע ממנו. על חז"ל לא אחלוק, אך אבקש להרחיב את מעגל ה'אלא': כשיולדת מתה - היא מתה גם לצוות המטפלים. משהו עמוק בנבכי נפש הצוות הרפואי מיטלטל ונקרע, קרע שאינו מתאחה.
ביום רביעי נפטרה לי יולדת. הייתי איתה מהרגע שבו החלה לקרוס ועד שמאמצי ההחייאה האחרונים כשלו - עד שאמרתי באוזניה וידוי וכיסיתי את עיניה הטובות.
יום חמישי היה היום העצוב בחיי. לא עצוב של ייסורי מצפון מכרסמים או של מחשבה שלא עשינו די. כי ה׳ עדי - עשינו כל שיכולנו. העצוב הזה היה עצוב של החמצה. של פער בין ה'מזל טוב' המיוחל שב"ה כל כך שגור על פינו ל'ברוך דיין האמת' הזר כל כך לקירות המחלקה. של פרי בטן טרי שלא יהיה לו עץ לשוב אליו. של משפחה אצילית שאבד כתרה, של איש עם עוצמות מדהימות שנלקחה אהובתו, שניטל זיוו והדרו.
חז"ל לימדו אותנו ש'כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' (שבת קה, ב). מי כשר יותר מאישה המתכננת והמתכוננת להפוך את גופה לשער בין עולמות? ואיך עוד נשאר מקום בבית גנזיו אחרי הימים הללו?
ועוד אמרו חכמים: 'כל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו בשביל כבוד שעשה'. זה משפט שאני מבקש להעלות על נס, לשים אותו על לב כל הקולגות שלי לעולם הרפואה ובכלל.
בכי על מטופל הוא כוח אדיר. הוא כבודו של המטופל שבמפגש קצר הצליח להיות משמעותי ולהינעץ חזק בלב המטפל, כבודו של המטפל - שדמעותיו מעידות שהלב הוא המנוע לעבודתו הקשה - לא רק במקרי הקצה, אלא בכל בדיקה וטיפול, בכל יום עבודה או תורנות ארוכה. וכבוד לריבונו של עולם - שאשרי העם שככה לו, אשרי האנשים ההולכים בדרכיו של הרחום, החנון והטוב.
אחת הנחמות הגדולות שלי בתוך האסון קורע הלב הזה היא שבמפגש הרפואי המאוד שגרתי שהסתיים דקה לפני כן - התעניינתי בשלומה קצת יותר מהרגיל. זה היה רגע יפה ועדין של חמלה. היא חייכה חיוך מלא בתודה, ומנחם אותי מאוד שזה היה המפגש האנושי האחרון שלה לפני ההידרדרות המהירה. אני נאחז מאוד בחיוך הזה, וברור לי לחלוטין שהאישה הזאת, האצילה והמחייכת, תלווה אותי עד מאה ועשרים ותעזור לי להיות רופא מקצועי יותר, חומל יותר, רגיש יותר.
יולדת יקרה עם עיניים טובות וחיוך נצחי (שאת שמך אני לא כותב כאן בשל חיסיון רפואי וזכות משפחתך לפרטיות, אך שמך ודמותך חרותים על נימי ליבי), לכי בשלום ונוחי בשלום על משכבך, היי מליצת יושר בעד משפחתך האצילה ובעדנו, הצוות הרפואי, שכל שעשינו - לכבודך עשינו. וודאי שכל הדמעות שהזלנו ייהפכו לטל חיים שייתן לנו כוח להמשיך לפעול בעוצמות וברגישות אינסופית. יהי זכרך ברוך".
הערה מצילת חיים
בשבוע שעבר כתבתי כאן על תופעת ההערות לאישה בהיריון, שמשעה שמתגלה הריונה הרי זכות הציבור להעיר, לדעת ולפעמים לגעת, היא תופעה בעייתית בעיניי. העירה לי גיסתי, חלי אנגלמן, מיילדת במקצועה, שעלולה לצאת תקלה תחת ידי, מפני שלפעמים התעניינות ועצה נכונה עשויות להציל חיים. קיבלתי לגמרי, ובשל החשיבות אני מדייק: אני מתנגד לכל הערה פומבית ושאלות חטטניות בוודאי בחברה, אבל התעניינות כנה ועצה טובה בארבע עיניים יכולות להיות הישועה בעצמה.
לתגובות: liorangelman@gmail.com