השר קרעי פרסם השבוע מכתב שבו קרא לחבריו השרים להצטרף לדרישתו להדיח את היועמ"שית. לא כולם חתמו. חבר הכנסת אביחי בוארון כינס דיון בוועדת החוקה בשאלה האם חילוקי הדעות בין היועמ"שית לממשלה מספיקים כדי להצדיק את הדחתה. שני המהלכים הללו היו בדיוק מה שצריך, אם השנה הייתה 2015. הימין בפיגור עמוק, והגיעה השעה להדביק את הפער.
לשמאל יש יתרון אחד על הימין: גישה נוחה לכסף של יהודים שמאלנים מארצות הברית. לפחות מאז 2011, חלק ניכר מהכסף הזה משמש כדי לחתור תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית. ב־2011 הכסף הזה תדלק את מחאות השמאל שכונו "המחאה החברתית". מחאות אופוזיציוניות לקידום מדיניות שמאל סוציאליסטי זה לגיטימי. להדהד את המחאה הזאת מעבר למשקלה האמיתי בחברה באמצעות כספים של אנשים שלא ישלמו את מחיר המדיניות הזאת – זה מכוער, אבל עדיין לגיטימי.
בחירות 2015 באו לאחר שש שנות נתניהו, שבהן – בניגוד לכל נבואות הזעם – לא היה פה רע כל כך. השמאל הבין שגם כשאנשיו זכו בליטרת שלטון, הם לא עשו שום דבר שנתניהו לא היה עושה. אז הכסף מאמריקה הוזרם פחות למדיניות, ויותר לפוליטיקה של אנשים: תנועת V15 נועדה לאותת לאזרחי ישראל שהאנשים היפים והנכונים מצביעים לשמאל. אבל הציבור הישראלי לא קלט את המסר.
תוצאות הבחירות ההן הולידו באופן בלתי נמנע את המסקנה שככל שזה תלוי במנגנונים הדמוקרטיים, הימין פה כדי להישאר לעוד הרבה זמן. כבר ניתחנו כאן בעבר את מהלך המחשבה שהשמאל אימץ כדי להצדיק את חתירתו תחת החלטות דמוקרטיות: דמוקרטיה אמיתית זה רק מה שהשמאל חושב; אם ההליך הדמוקרטי מוליד מסקנה שמנוגדת לערכי השמאל היא לא באמת דמוקרטית – ולכן מותר לחתור תחתיה. המשנה הרעילה הזאת, בצירוף המסקנה העגומה מכישלון V15, נתנו את אות הפתיחה להפסיק לדבר במונחים של הדחה, ולהתחיל לדבר במונחים של פלילים. הדרך שבה הימין מנסה להתמודד כעת עם בעיית היועמ"שית שייכת לעידן ההוא.
אירועי החודש האחרון מאמתים את התחושות של רבים בימין: ההפיכה כבר כאן. היא לא תחזית עגומה אלא מציאות חיינו. השב"כ עוצר דובר בלשכת ראש הממשלה – תוך התעלמות מהעובדה שהשב"כ כפוף לראש הממשלה. מפקד ימ"ר ש"י נעצר, כי המדיניות של השר הנבחר היא עבירה פלילית. האנשים האלה מקלפים שכבה אחר שכבה את דרכם לראש הממשלה. מנרמלים השתוללות אחת רק כדי לזנק לאחרת. כשיום אחד נתניהו ייעלם, עם חצי ממשלתו, איכשהו כולנו נחשוב שזה נורמלי. אלא אם כן נעצור את זה עכשיו.
לא קשה להבין מדוע מיארה לא הודחה: אם הממשלה תפעל להדחתה; אפילו אם נתניהו ימדר את עצמו מההליך באופן מופגן – זה יוציא את שד הנבצרות מהבקבוק. ולא רק נבצרות: סעיף הפרת האמונים שבתיק 4000 מותיר חשש מהותי שמא מעשה שכזה ייתן את האות להליך פלילי נוסף נגדו.
אבל בשבוע שעבר מיארה נתנה מתנה גדולה לימין: חוות הדעת המופרכת שהיא פרסמה בעניין חוק התאגיד מקיימת את כל יסודות העבירה המונפצת שבה נתניהו מואשם בתיק 4000: היא השתמשה בסמכותה למען כלי תקשורת שהעניק לה סיקור אוהד בהיענות חריגה. בעיניי, כמובן, אין מדובר בעבירה. אבל מיארה היא זו שמנהלת את האישום נגד נתניהו, וההתנהגות שלה שמה אותה באותו מקום משתק ולא נוח שבו היא שמה את ראש הממשלה.
עבריינותה של מיארה מאירה את הדרך לפתרון: על הכנסת למנות תובע מיוחד לחקור חשדות בפלילים נגדה. היא, וכל הכפופים לה, לא יוכלו לחוות את דעתם על הצעת החוק הזאת. הם גם לא יוכלו לטעון בבג"ץ בעתירות שיוגשו נגדה. היא, בתור חשודה בפלילים – תהיה בניגוד עניינים חריף. ברגע שהיא תעז להתערב בחקיקה, יהיה כבר מי שיעתור בדרישה להוציא אותה לנבצרות.
התהליך הזה תלוי בנו, קוראי בשבע, אנשי הימין. אנחנו צריכים להחליף דיסקט: יש להפסיק לקרוא להדחתה של מיארה, ולהתחיל לדרוש את מעצרה, חקירתה והאשמתה בפלילים. יחד איתה יש כמובן לכלוא את רונן בר ועמית איסמן, שבעבירות החמורות שהם ביצעו דנתי בעיתון הזה בשבוע שעבר. קדימה, יש לנו פער של עשר שנים להדביק.