האויב האובייקטיבי

"'האויב האובייקטיבי' של הטוטליטריות אינו יודע שהוא כזה, אלא לאחר שנלכד ברשתה של המשטרה החשאית. כולם עלולים לגלות בכל רגע ורגע כי נהפכו ללא התראה ל'מיותרים' או ל'אויבים אובייקטיבים'". דברים אלו, המופיעים בהקדמה לספרה של חנה ארנדט 'יסודות הטוטליטריות', יכולים להסביר את "אשמתם" של אלי פלדשטיין והנגד, שמצאו עצמם מושלכים לצינוק. שני הגיבורים הללו פעלו למען מדינת ישראל במובן הבסיסי ביותר, וזהו בעצם "חטאם".

עצוב להיווכח, ולא בפעם הראשונה, כי יש בין היהודים כאלו שחשוב להם להוכיח עד כמה צדק מארק טווין כשכתב במאמרו 'הפחותה שבחיות' (1905) כי "בין כל החיות, האדם הוא האכזר היחיד. הוא היחיד המכאיב לשם הנאה שבדבר". הסדיזם שהופעל נגד העצורים עתה בחסות מערכת המשפט על גרורותיה, מלמד עד כמה נחוצה הרפורמה המשפטית. והוא גם מחזיר את ישראל לכינוי שנתן מנחם בגין לחוקרי השב"כ, "סדיסטים… המטמאים את הארץ הזאת", לאחר שמנעו שינה מחברי מחתרת 'מלכות ישראל' ב־1953, במטרה לחלץ מהם הודאה. יש להבהיר כי מניעת השינה מהעצורים נועדה לגבות מהם הודאה, ואין מדובר כאן במחבלים שהטמינו פצצה מתקתקת.

ספרה של ארנדט, הסוקר את המשטרים האפלים באירופה במאה הקודמת, נראה אולי תלוש ממציאות חיינו, אך מתחוור שלא כך הם פני הדברים. האוריינטציה הבולשביקית של הש"י, שירות הידיעות של 'ההגנה' שממנו הוקם השב"כ, היא שמדריכה אותו והיא שעיצבה בו את התרבות הארגונית. "אנשי הש"י בוודאי מתפארים 'במלאכתם', אך בטרם תיתנו קולכם בשיר התהילה למוריכם, שימו לב לאזהרתו של בר־נסיון", אמר בכנסת ראש האופוזיציה, ולימים ראש הממשלה, מנחם בגין לחוקרי הש"ב, שעינו אנשי ימין בשנות ה־50. "אני יודע כי אתם בטוחים שהמשטר, אשר אתם משרתיו (ואולי אדוניו האמיתיים?) יהיה קיים לעד... זכרו: המשטר, אשר למענו ובשמו אתם מעתיקים אלינו את שיטות הנקו"ד [לימים הקג"ב], לא יהיה קיים לעד".

לנוכח דבריו של בגין נראה שבישראל מתרחשת תופעה ייחודית שבה המשטר הטוטליטרי אכן אינו קיים עוד, באופן רשמי, שכן השמאל איבד את יכולתו להרכיב ממשלה באופן דמוקרטי. ואולם למעשה ממשיך אותו משטר לפעול כמעט באין מפריע, עד שהערתו של בגין, "ואולי אדוניו האמיתיים?", נראית מדאיגה מאי פעם. כדאי לשים לב למילה "משטר" שנקט בגין, לעומת המילה "ממשל" המבטאת דמוקרטיה.

פרשת מעצרם של פלדשטיין והנגד העלתה כאמור מן האוב תיאורים מימי המשטר הקומוניסטי ברוסיה. כך למשל אופן מעצרם באישון ליל מזכיר את תיאורו של הסופר הרוסי הנודע אלכסנדר סולז'ניצין בספרו 'ארכיפלג גולג': "סגולה נוספת למאסרי לילה; הבתים והרחובות הסמוכים אינם מבחינים כמה תושבים נלקחו במשך הלילה. השכנים הקרובים המומי פחד ואין המאורע מגיע לרחוקים. כאילו לא קרה דבר". אפילו הלנדקרוזר השחורות של השב"כ מעלות תחושת דז'ה וו לתיאורו של סולז'ניצין כיצד "באותו כביש, שעליו התרוצצו בלילה ה'עורביות' [מכוניות הכלא השחורות], המאסרים מבוצעים לפי דרגת הפתאומיות הדרושה".

ההרס שזרעו בביתו של פלדשטיין ה"לקחנים" של השב"כ, כפי שהגדיר סולז'ניצין את מבצעי המעצרים, אף הוא מופיע בספרו: "הכוח הזר הקישח והמוחץ משתולל עוד שעות בדירה. פעולה זו מוצאת את ביטוייה בשבירת כלים, בפיצוח, בתלישה עקירה מעל הקירות, בזריקה מארונות ומעל שולחנות לרצפה, הכול מטולטל, מפוזר וקרוע לגזרים".

מטרת המעצר של פלדשטיין והנגד היא למנוע הישנותם של המעשים שבהם הואשמו, כלומר העברת מידע לראש הממשלה, שאינו עולה בקנה אחד עם מטרותיהם של "האדונים האמיתיים". על השיטה הזאת, של מעצר ויצירת אווירה של אין עשן בלי אש, כבר עמד הסופר ארתור קסטלר בספרו 'אפלה בצהריים', המגולל את סיפור מאסרו של אזרח בברית המועצות בתקופת הטיהור הגדול שביצע סטאלין בשנות ה־30. הקביעה כי "אין איש יכול לשלוט ללא אשמה", שבה בחר קסטלר לפתוח את הפרק הראשון בספרו, משקפת את מטרת מעצרי השווא שמסעירים את המדינה כבר יותר מחודש.

קרובי משפחתם של העצורים דיברו על שינוי תודעה שמתבצע ביקיריהם. על כך כתב קסטלר תיאור מכמיר לב של מחשבות האסיר בתאו המבודד: "לאחר שירד עליו פעמון הדממה העסיקו אותו שאלות אחדות, לפעמים הגיב במפתיע על מנגינה, או על זכרון מנגינה, במצב זה אבד לחשיבה כיוונה... עד שניתקו המחשבות מצירן... עד שנדמה לבסוף, כי כל המחשבות והרגשות, אינם אלא קווים בספקטרום של אלומת־הקרניים ההיא, המשתברת במנסרה של התודעה".

המציאות שנחשפה בפרשת מעצרי השווא הללו מטרידה ומדאיגה כל מי שהמוסר היהודי מנחה אותו בדרכו. גם המחשבה והחרדה המקננות בלב אנשי המחנה הלאומי, שמא מאן דהוא יהיה "האויב האובייקטיבי" הבא, אינן נותנות מנוחה. עם זאת יש מקום להתעודד מהידיעה שאלו פרפורי הגסיסה של אליטה שוקעת, ושתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. נראה גם כי הגיעה השעה שראש הממשלה יאמץ את התכונה השלישית המופיעה בשיר בית"ר; גאון ונדיב ואכזר.

הכותב הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי וחבר מערכת רבעון 'האומה'