למרות הדיבורים על כך שכעת בשלו התנאים לעסקת שחרור חטופים, לא נראה שניתן יהיה בקרוב לסיים את הסאגה הטרגית הזאת באמצעות עסקה. ייתכן שניתן יהיה לשחרר בעסקה חלק מהחטופים, אבל לא את כל ה־101.
יש סיבות טובות לחשוב שחמאס לא יודע היכן נמצאים כולם. וגם אם הוא יודע, הוא ישאף להחזיק לפחות בחלקם לאורך זמן, כערובה להמשך שלטונו ברצועה וכגורם שימנע מישראל להשלים את משימת הכחדתו. שלא לדבר על המחיר המטורף שישראל תידרש לשלם, בשחרור מחבלים רוצחים ובאובדן רבים מהישגי המלחמה שנקנו בדם מאות חיילינו.
לכן מי שרוצה לראות בשחרור כל החטופים בעתיד הנראה לעין, עליו לדבר על כיבוש מלא של הרצועה ועל הקמת ממשל צבאי ישראלי במקום שלטון חמאס. כשיהיה ברור לעזתים שחמאס לא צפוי לחזור ולשלוט בהם, יהיה הרבה יותר קל לקבל מהם שיתוף פעולה מודיעיני ומבצעי בשחרור החטופים. התמונות של עזתים נמחצים בתור ללחם שפורסמו השבוע לא צריכות לגרום לנו לחוס עליהם, לא רק משום שרובם המכריע תומכים בחמאס ובטבח שביצע ביישובי העוטף, אלא גם משום שמפתחות כלאם בידם. הם יכולים להביא לסיום המלחמה אם יסייעו לנו במציאת החטופים ושחרורם. מה שכן כדאי שישראל תעשה, ויש לקוות שבעידן טראמפ הדבר יתאפשר, זה להתיר למאות אלפי עזתים שיבחרו בכך לחפש לעצמם עתיד נורמלי במדינות שמוכנות לקלוט אותם.
אחד המכשולים הגדולים בדרך להכחדת חמאס, שחרור החטופים וסיום המלחמה, הוא מה שמכונה "הסיוע ההומניטרי". הסיוע הזה, שחמאס משתלט עליו ושולט בו, הוא הדלק העיקרי להמשך קיומו של חמאס. ראשית, המחבלים עצמם זוכים באמצעותו לתזונה שבזכותה הם שורדים. שנית, שליטתם במזון ההכרחי להישרדות האוכלוסייה מנציחה את שליטתם באוכלוסייה. ולבסוף, האספקה שארגון הטרור מקבל בחינם נמכרת על ידו לאוכלוסייה בכסף, שמאפשר לו לשלם משכורות ולגייס מחבלים חדשים במקום אלה שנהרגו, נפצעו ונשבו.
אין דבר פחות הומניטרי מאותו "סיוע הומניטרי" שישראל נאלצת לספק לגרוע שבאויביה בלחץ ממשל ביידן ומדינות העולם. אפשר היה לחסוך הרבה סבל - גם בישראל, גם בעזה, ומעל לכול הסבל של החטופים - אלמלא אותו "סיוע הומניטרי". ישראל חייבת לשלוט באספקת המזון לאוכלוסייה ולמנוע אותו מהמחבלים. ומה שבוודאי אפשר וצריך לעשות מיד זה לצמצם את הסיוע למינימום ההכרחי, ולמנוע אספקה של מצרכי מותרות שאפשר לחיות בלעדיהם או מוצרים דו־שימושיים שנלקחים לתעשיית אמצעי הלחימה.
הפסקת האש בלבנון וההסכם הגרוע והרעוע הנלווה לה הם כניעה לתכתיב של ממשל ביידן. צריך להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, עד שהממשל הלא ידידותי הזה ילך, ולהגיע אל ימי ממשל טראמפ עם תוכניות מוכנות לתנופה מחודשת בדרך לניצחון מלא בכל החזיתות.
לא למען הציבור
1.
לא מומלץ לנסות לסגור את תאגיד השידור הציבורי 'כאן', אבל בהחלט נכון לצמצם אותו. לצמצם את התקציב, כי בעת מלחמה ממושכת שעולה הון אין מנוס מקיצוץ ההוצאה הציבורית בתחומים שאינם חיוניים, ובתאגיד 'כאן' יש לא מעט תחומים וערוצים שאינם חיוניים, או שיכולים להתקיים היטב גם בלי תקציב מהמדינה. וכן יש לצמצם את היקף הפעילות, כי הפעילות המסובסדת הזאת יוצרת תחרות לא הוגנת, שמפריעה להתפתחות השוק החופשי וכובלת את היוזמה הפרטית בתחום התקשורתי.
מעבר לסכומי העתק, כ־700 מיליון שקל בשנה, שעולה השידור הציבורי למשלם המיסים הישראלי, הבעיה היותר חמורה היא ההטיה האידאולוגית והפוליטית של תאגיד 'כאן', שהופכת את ההשקעה הגדולה בו ללא מוצדקת ולא משתלמת. ההטיה הזאת, שהייתה כאן מרגע לידתו של התאגיד, הלכה והחמירה עם השנים, ובמיוחד בשנתיים של הממשלה הנוכחית, שבהן הורדו המסכות והוסרו הכפפות, וההתגייסות האידאולוגית והפוליטית הפכה לחסרת בושה.
קואליציית נתניהו זכתה ברוב קולות המצביעים דוברי העברית, אבל השידור הציבורי בשפה העברית התגייס באופן חריף ובוטה נגד הרפורמה המשפטית שניסתה הממשלה לקדם, והתמסר לדברור מחאת בלפור וקפלן. לאחר אסון 7 באוקטובר חווינו תקופה קצרה של אחדות וקונצנזוס גם בתקשורת ובשידור הציבורי. אבל ימי "ביחד ננצח" חלפו, מחרחרי המריבות הפנימיות מהשמאל הקיצוני חידשו את פעילותם, ועד מהרה חזר גם השידור הציבורי והתגייס לשורותיהם. מובילי הטון המרכזי שלו זנחו את חובתם להציג מגוון דעות, והתגייסו לניגוח הממשלה בכל הזדמנות, ולקידום עסקת חטופים גם במחיר שנוי במחלוקת שיש בו משום סכנה אסטרטגית חמורה לעתיד המדינה.
2.
בעת ביצוע הרפורמה ברשות השידור והקמת תאגיד 'כאן', החמיצה הממשלה הזדמנות לעגן את גיוון הדעות ולמנוע את ההטיה הפוליטית הבוטה והחד־צדדית כמאפיין מרכזי שעליו מושתת השידור הציבורי. העובדה ששלושה ערוצי טלוויזיה וכעשר תחנות רדיו נשלטים בידי הנהלה אחת שאין לה מחויבות אמיתית למגוון דעות, גורמת לשידור הציבורי להיות חד־צדדי, מוטה ומונוטוני.
שידורי האקטואליה ברשת ב' מוטים לשמאל באופן בוטה. די לראות את רשימת מגישי התוכניות הקבועות לאורך היום: אריה גולן, קרן נויבך, אסתי פרז, בנימיני וגואטה – כולם שמאלה מהמרכז. טוב, יש גם שעתיים של קלמן ליבסקינד מימין, שמאוזן על ידי אסף ליברמן משמאל. שלא תגידו שאין שום פתחון פה לימין. בחדשות הטלוויזיה של כאן 11 תתקשו למצוא מגיש, כתב או פרשן ימני לרפואה. אפילו בערוץ 12 המוטה חזק שמאלה אפשר לפחות לצפות בעמית סגל, עופר חדד ועוד קומץ של יחידי סגולה. בערוץ הטלוויזיה הציבורי, המחויב לכאורה לאיזון וגיוון, לא תמצאו אפילו את המעט הזה.
גם כשמדובר בסאטירה, בערוץ 11 הכול שמאלני. סאטירה ימנית? לא יקום ולא יהיה.
גם בסדרות הדרמה והתעודה המופקות ב'כאן' יש הטיה ברורה שמאלה, מעבר לכך שחלקן פשוט לא מוצלחות ואין סיכוי שהיו מופקות אלמלא הכיס הציבורי העמוק שאפשר לחגוג על חשבונו. אז כן, יש גם כמה סדרות חביבות ומוצלחות שנחמד לצופים לצרוך אותן בלי לשלם דמי מנוי. זה לא מצדיק את קיומו של גוף מוטה בגודל מפלצתי שמרכז כל כך הרבה כוח תקשורתי במקום אחד.
3.
כדי להשיג גיוון בשידורי הרדיו בישראל, יש לפתוח את השוק לתחרות חופשית אמיתית. קיומה של תחרות כזאת מותנה בין השאר במתן אפשרות להפעלת תחנות רדיו פרטיות בתדר ארצי, שיוכלו להתחרות ברייטינג ובהשפעה של תחנות הרדיו הציבוריות, רשת ב' וגלי צה"ל, שכיום מחזיקות במונופול על שידור בתדר ארצי. התחנות המסחריות, שפרנסתן תהיה תלויה בשביעות רצונו של הציבור ולא בתקציב ציבורי שהן זוכות בו אוטומטית, יהיו קשובות הרבה יותר להעדפות של הציבור. ומכיוון שרוב הציבור דובר העברית מצביע למחנה היהודי־לאומי, יש להניח שהקו האידאולוגי בהן יגוון את הקו השמאלני השולט כיום בשידור הציבורי. ההצלחה המטאורית של ערוץ 14 בשנתיים האחרונות היא דוגמה טובה למה שיכול לקרות גם בשידורי הרדיו, אם רק תינתן אפשרות לקיים שידורי רדיו ברוח לאומית בתדר ארצי.
4.
המשפט המיוחס למירי רגב "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" צריך להיות מוחלף במשפט אחר: מה שווה התאגיד אם הוא מוטה פוליטית, מונוטוני ולא מגוון? החוק שמכוחו קם תאגיד 'כאן' מונע כמעט לחלוטין התערבות של נבחרי הציבור במדיניותו. את יושב ראש התאגיד ומנכ"ל התאגיד ממנה ועדה ציבורית שבראשה עומד - איך לא - שופט. אבל כאשר שר התקשורת שלמה קרעי ניסה למנות לראשות הוועדה את השופט חובש הכיפה משה דרורי, המינוי הזה כצפוי נעצר בבג"ץ, שאומנם לא פסל את המינוי אבל הוציא צו ביניים ומרח את הזמן עד שדרורי הבין את הרמז והתפטר. אז מה הפלא שהשר קרעי מתפוצץ ורוצה לסגור את התאגיד?
בניגוד למיתוס ולסיסמה, השידור הציבורי היום לא באמת משרת את הציבור. הוא לא שלנו ולא בשבילנו. הוא משרת מיעוט מקרב הציבור, שנציגיו מחזיקים במרבית מוקדי הכוח התקשורתי. הוא משרת את השמאל הפוליטי והאידאולוגי, והוא משרת את מנהלי התאגיד ואת עובדיו, שיכולים לשלוט ולעבוד בכלי תקשורת שנהנים מתקציב נדיב על חשבון הציבור, בלי לתת דין וחשבון לאיש, גם לא לציבור. השידור המסחרי, שחי מהרייטינג ומהפרסום ולכן נאלץ להתאים את עצמו להעדפת הציבור, הוא השידור הציבורי האמיתי, ויש לצמצם את מה שמכונה השידור הציבורי כדי לאפשר לו להתפתח.
לתגובות: eshilo777@gmail.com