להגדיר גבולות ברורים

‏כשהאדמו"ר מסאטמר או רב מהעדה החרדית מביעים עמדות נגד הצבא והמדינה, איני מוצא בכך בעיה.

למרות שקשה לי לקבל זאת, אני מכבד את דעתם. אני מבין שמדובר באנשים החיים בתחושת גלות פנימית, ויושרם האידיאולוגי מביא אותם להימנע מקבלת דבר מהמדינה.

איפה הבעיה מתחילה?

כאשר רבנים משמשים בתפקידים ממלכתיים, מקבלים משכורת מהמדינה, אחראים על נושאי דת, ובו בזמן אינם מאמינים במדינה ובערכיה. במקרים רבים, הם אף אינם סומכים על מערכות הכשרות שעליהן הם מופקדים. עם ישראל הרחב רואה בהם "רבנים של העם", אך בפועל הם חותרים תחת יסודות המדינה והצבא.

עלינו להגדיר גבולות ברורים: רבנים שאינם מאמינים בצה"ל ובמדינה לא יכולים לכהן בתפקידים ממלכתיים. בדיוק כפי שבעל עסק לא יפקיד את ניהולו בידי אדם שאינו מאמין במוצריו, כך גם במדינה – מדובר במתכון לכישלון.

מצב יחסי הדת והמדינה כיום

המערכת נמצאת בשפל חסר תקדים. רוב הציבור מבין שהמצב הקיים דורש שינוי מהותי. הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא מינוי רבנים גדולים בתורה, המעורבים בחיי החברה הישראלית, שמאמינים במדינה ובערכיה, מוקירים את חיילי צה"ל ופועלים להנגשת היהדות לעם ישראל בצורה מקרבת ומכבדת.

מצב אבסורדי וחסר היגיון

כיום, רב דתי-לאומי בעל כושר לדיינות או רבנות, שלחם בעזה ובלבנון, עומד בפני סיכויים נמוכים משמעותית להיבחר כרב עיר או לתפקיד ממלכתי במדינה. זהו מצב בלתי נתפס. הציבור מפסיד תלמידי חכמים גדולים, שלחמו כתף אל כתף עם העם, אשר יודעים להכיל, לכבד ולקרב. דווקא הם, שראויים להנהגה, מודרים ממנה.

ועוד משהו קטן:

בשונה מאחיי הרבים בציבור הדתי-לאומי, אני מבין מדוע החרדים לא מתגייסים. יש לי חברים רבים בציבור החרדי, ואני יודע שבסיס החינוך שלהם אינו מאפשר להם להשתלב בצה"ל. הם משלמים מחיר כבד מאוד על חיי הסגירות שלהם, הרבה מעבר לסוגיית הגיוס: ברמת החיים, בפערי המעמדות, במימוש עצמי, ועוד אינספור תחומים.

אני מאמין שהפתרון יגיע דווקא מבפנים – מאחינו החרדים שיבינו את קריאת המצוקה שלנו ויעזו להוביל שינוי. הפתרון יצטרך אומץ רב מצד מנהיגיהם, אבל רק הם מסוגלים להציג פתרון בר-קיימא.

עד אז, אין שום הצדקה לתת לחרדים, שאינם שותפים במדינה ואינם מאמינים בדרכה, תפקידי הנהגה רבניים במדינה.

זה פוגע באזרחים ומזלזל במי שכן נושא בנטל ובאחריות. הגיע הזמן לשנות את המציאות.