שיעור במתחם לחימה בלבנון. עצם הסיטואציה הזאת מדהימה - חיילים יושבים ולומדים תורה בנופה היפה של לבנון. כמו בכל שיעור, יש אורות המתגלים בתוך ההקשר.
בשיעור עסקנו במפגש יהושע עם המלאך לפני מלחמת יריחו ובמשמעותו להבנת היחס שבין תורה קיומית, המתגלה דווקא בהקשרים המעשיים, לבין המלחמה.
בספר יהושע מסופר סיפור כמעט סתום על מפגש יהושע עם המלאך "שר צבא ה'" במלחמת יריחו. מופיע מלאך בדמות איש שחרב שלופה בידו. כשיהושע רואה אותו, הוא נבהל ושואל: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?". המלאך עונה לו: "אֲנִי שַׂר צְבָא ה', עַתָּה בָאתִי". המלאך אינו עונה במפורש על מטרת בואו, אלא רק מציין בפני יהושע את העובדה: "עַתָּה בָאתִי". בהמשך ישנה אמירה נוספת של המלאך, שהאדמה שיהושע עומד עליה אדמת קודש היא. בתגובה יהושע חולץ את נעליו, ובזה מסתיים הסיפור (בדומה להתגלות בסנה אצל משה, אלא שכאן לא בא בעקבות חליצת הנעליים כל ציווי נוסף). מה רצה המלאך מיהושע?
הגמרא בשלוש מסכתות שונות (עירובין סג ע"ב; מגילה ג ע"א; סנהדרין מד ע"ב) מביאה מדרש יפה המפתח עניין זה ומתמקד במילים "עַתָּה בָאתִי". לפי המדרש, יהושע מבין שמשהו אינו בסדר, ולכן הוא שואל את המלאך מה אינו תקין בהתנהלות הצבא. לפי רוב הגרסאות, המלאך מציין שתי בעיות: ביטול התמיד ביום וביטול תורה בלילה (בגמרא בעירובין מוזכר גם חשש של יהושע מהרחקת הלוחמים מנשותיהם: "ביטול פריה ורביה"). לפי הגמרא, משמעות תשובת המלאך "עתה באתי" היא שהבעיה היא 'ביטול תורה'. רש"י מבאר:
"אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים: 'בערב ביטלתם התמיד, ועכשיו שחשיכה אתם מבטלים תלמוד תורה!' לפי שהיו עסוקים במלחמה ביום לא היה להן עת לעסוק בתורה אלא בלילה, והדבר מוכיח שעל עסקי תלמוד תורה הוכיחו..."
כלומר, המלאך מאשר את ביטול הקורבן בשביל המלחמה, אך הוא בא למחות על 'ביטול התורה' החמור ממנו.
בהקשר הציבורי היום והדיון על גיוס לומדי התורה, חשוב להתעמק בדברי רש"י: כפי שמפורש בדבריו, אין כל תלונה על כך שבמהלך היום ביטלו תורה, "לפי שהיו עוסקים במלחמה ביום!" אלא על כך שבלילה לא למדו תורה. כלומר, ברור שלומדי התורה חייבים לעסוק במלחמת המצווה, אלא שבלילה חובה לחזור ולעסוק בתורה.
כשישבנו בלבנון בשעה פנויה בשל ההפוגה, שהיה בה גם קצת זמן ללמוד תורה, אמרתי לחיילים: "'עתה באתי' – עכשיו יש להעמיק וללמוד תורה דווקא כאן בלבנון!".
חיילי יהושע היו תלמידי ישיבה לומדי תורה, שהרי יהושע עצמו הוא "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג , יא, וראו מנחות צט ע"ב). אולם ברור שבשעת הבוקר הם נלחמו, שהרי הם היו עוסקים במלחמת מצווה ופטורים מלימוד תורה ביום. אך גם הם חוזרים לחובתם בלילה.
מעבר לכך, לעניות דעתי, מי שתורתו תורת חיים יודע שאין בכלל חלוקה כזאת בעם ישראל. אין בעם ישראל אדם הפטור מלימוד תורה ואדם המחזיק את התורה. כל ישראל צריכים להיות חלק מהתורה, כפי שאנו אומרים בקריאת שמע. אין זה אומר שאין תלמידי חכמים, אבל ברור שתורת חיים היא תורה הנפגשת עם המציאות. במלחמה, ברור שבשעת היום חייב כל אחד לסייע למלחמה; מאידך, בשעת הלילה (כלומר בשעת הפוגה) חובה על כל אחד לעצור וללמוד תורה. ביטול התורה שהמלאך בא בעניינו איננו על גיוס תלמידי הישיבות, אלא על הצורך ללון בעומקה של תורה דווקא במלחמה.
המדרש ממשיך ומספר:
"אמר לו: 'עתה באתי', מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה."
מו"ר הרב ראם סיפר שכשהיה בצבא בא אליהם הרב אריה בינה ושאל מה הם לומדים בעיון. הם התפלאו על השאלה, והוא ענה להם שאם ידקדקו בדברים יראו שיהושע לן "בעומקה של הלכה" - לא למד שתי הלכות בבקיאות אלא התעמק ולמד בעיון.
כשסיפרתי זאת לחיילים בלבנון, הקשה בפניי אחד החיילים הצדיקים שלא נאמר בגמרא: "עיון" אלא: "עומקה של הלכה". אמרתי לו שהוא צודק וצריך להתעמק בזה. מהי עומקה של הלכה? הצעתי שאולי הכוונה להלכה המתחדשת מתוך המלחמה! יש עומק של הלכה המתגלה מתוך הסיטואציה המיוחדת.
בימי אבל משה חידש יהושע הלכות שנצרכו לדורו. גם במלחמה מתחדשים דברים המצריכים עיון מחדש בעומקה של ההלכה. הרב גורן, במאמרו המפורסם על מלחמות השבת, מדייק ממלחמת יריחו את ההיתר הראשון להילחם בשבת. אפשר לומר שזה היה עומקה של הלכה של יהושע: רק המתבונן בעומק התורה מתוך המציאות עצמה יכול לגלות את המשמעויות של התורה למציאות המתחדשת. קרי, ישנם עומקי הלכות שיכולים להתחדש דווקא בעומק הלחימה.
כך גם בפעולות רבות שעשינו בעניין הכשרת כלים של האויב, מתוך דיון בשאלת היחס בין היתר אכילת 'קתדלי דחזירי' בשלל המלחמה לבין היתר פיקוח נפש הכללי: מדוע צריך היתר מיוחד במלחמה? מתי רלוונטי להשתמש בו?
זכיתי לשבת ולהתעמק עם החיילים בעניינן של סיטואציות רבות שנוצרו במלחמה. אשרינו שזכינו ללון בעומקה של הלכה.
רס"ן הרב אלעזר גולדשטיין הוא רב ב' חטיבה 7 במילואים ור"מ בישיבת עתניאל