מי לה' אליי

את דמותה של הדס לוינשטרן בוודאי פגשתן בהרצאות, בראיונות או בסדרת סרטוני הרשת בכיכובה.

מאז נפילתו של אלישע בעלה, בחנוכה לפני שנה, היא מדברת על הכאב והאובדן הגדול, אך גם מצליחה בהרבה הומור ואמונה גדולה לנטוע במאזינים שלה כוחות ולחזק אותם.

אנחנו נפגשות בביתה בחריש. התמונה של אלישע מונחת על כן ציור מאחוריה, ודמותו נוכחת לאורך השיחה שמזפזפת בין החיים שהיו איתו והחיים בלעדיו. רגע לפני שימלאו ימי השנה לנפילתו בקרב בדרום רצועת עזה, ישבנו לשיחה על החיים שלפני והחיים שאחרי.

"פעם ההתמודדות של אלמנה הייתה שיהיה אוכל על השולחן", היא אומרת, "היום זה לשמור על הילדים שפויים בתוך כמויות הנתינה שהם מקבלים. אני מאוד ציבורית ומאפשרת. הדלת שלנו תמיד פתוחה, עוד מעט תגיע לכאן משפחה מארצות הברית. כל יום יש פה משלחות, אוטובוסים שמגיעים לכאן. הילדים שלי מקבלים המון - וזה אתגר.

"האהבה שעם ישראל שופך עלינו זה מדהים, ולפעמים זה כמו ריבוי גשמים, לפעמים קשה להכיל את זה. אין מספיק ימים ושבתות בשנה בשביל כמות ההזמנות שאני מקבלת".

הדס (41) איבדה לפני שנה את בעלה, אבי ילדיה והשותף שלה לדרך, אך לא את האמונה. היא מרצה בכל הארץ, מתראיינת ומפיחה תקווה וביטחון בכל מי ששומע אותה. קשה לעמוד בקצב שלה. היא חדה, חכמה ומצחיקה, ולא מתנצלת על הצורך שלה בעזרה ובגבולות.

מאיפה הגיע הרצון הזה לפתוח את הבית ככה לראיונות, לשיחות ולאנשים שמגיעים לתת עזרה?

"המודל שלי להשוואה הוא הבית של הרב דרוקמן", היא משיבה, "אם אני לא מספיקה לחזור למישהו או שאני לא יוצאת לנסיעה רחוקה אני אומרת לעצמי: איזו גרועה אני, מה הרב שלי היה אומר על זה? הרב דרוקמן היה חוזר לכולם בלי לפספס. אצל הרב הבית היה פתוח תמיד. אני מאוד ציבורית, ורואים אותי ושומעים אותי בהרצאות, אבל משלוש בצהריים אני אמא לשישה ילדים. אני לא יוצאת בערבים. הייתי רוצה לחרוך את הבמות ולהשפיע, אבל בשלוש אני שמה ברקס ולא נוסעת למקומות רחוקים".

החיבור שלה עם ביתו של הרב דרוקמן עוד יחזור ויישזר במהלך השיחה פעמים רבות. היא התגלגלה לבית הרב כשחזרה בתשובה, ומצאה שם בית, מעיין נובע של תורה ואהבה בלתי נדלית לעם ולארץ.

"הרב והרבנית היו משהו חד־פעמי, הרב היה מדהים, עם נתינה לא נורמלית. אבל הרבנית? כולם ידעו שהיא יחידה במינה. אישה שהיא גם רופאה, גם רבנית, אמא לעשרה ילדים, שניים מהם עם צרכים מיוחדים. יחידאית".

היא גדלה בבית חילוני והתחנכה על ערכים של ציונות ואהבת הארץ, אך רחוק מתורה ומצוות. את הדרך אל העולם הדתי היא מצאה לבד, בדרכה שלה, והיא מעידה שגם כילדה אף פעם לא הלכה עם הזרם.

"גדלתי בבית מושלם", היא מספרת בחיוך, "בית עם אמון ואהבה אינסופיים. יש לי אחות אחת שאני מתה עליה, ואפשרו לי לעשות הכול וסמכו עליי במאה אחוז. לא הייתי ראויה לאמון הזה, אני מעריצה את ההורים שלי. כשחזרתי בתשובה, זה היה קצת כמו הורים שאומרים לילדים שלהם: אם אתה מעשן, לפחות תעשן בבית. הם לא אהבו את זה, אמרו שזה ההפך מהחינוך שלהם, אבל אני חשובה להם. את הפלטה הראשונה שלי קניתי עם אבא שלי. הוא בא איתי ועזר לי להבין איך לכוון את השעון - שבת. מבחינתו זה סרט, אבל הוא עשה את זה בשבילי". היום תמצאו את הוריה בהפגנות בקפלן, ואותה מרצה על ארץ ישראל השלמה. אך זה מעולם לא הפריע לאהבה ולהערצה הגדולה שיש ביניהם.

בצבא היא שירתה כקצינה בדרגת סרן באגף כוח אדם. כשנה לפני הגירוש מגוש קטיף הגיעה לבסיס שבו הכירה מתנחל מעצמונה. "עברתי את כל השנה שלפני ואת הגירוש עצמו דרך העיניים שלו. הייתי בבסיס סגור, בלי פלאפונים, לא הייתי מחוברת לחדשות, ודרך העיניים שלו ראיתי את הדברים, את השאלות הקיומיות, את אהבת הארץ דרך התיישבות וחקלאות וכוחה של התורה".

"פתאום שאלתי את עצמי איפה הטיקט הציוני שגדלתי עליו. החוזה הופר, ועלו בי המון שאלות שקשורות לזהות וציונות. הסתכלתי על המתנחלים מגוש קטיף וחשבתי מה בחיים שלי משמעותי עד כדי כך שאבכה בשבילו, שאהיה מוכנה להילחם ככה בשבילו. חשבתי על סבא וסבתא שלי שבתנאים לא תנאים חיו פה בקיבוץ, סבתא שלי נסעה ללדת על כף של טרקטור, ופתאום ראיתי את כל הערכים שגדלתי עליהם בבית - אצל הדוסים האלה".

בגיל 24 היא עזבה את הצבא אחרי שירות של כמה שנים בקבע, וחיפשה מסגרת ללמוד בה כדי "להיות דוסית כמו שצריך".

"רציתי ללמוד במסגרת של מישהו מבפנים, לא ללמוד במסגרות של חוזרות בתשובה אלא במקום של דוסיות מבית. שמעתי שלרב דרוקמן יש מדרשה, ביום חמישי השתחררתי מהצבא ובראשון כבר קניתי חצאית קומות ונסעתי לגבעת וושינגטון ליום הראשון במדרשה".

זה היה תהליך שדרש ממנה קפיצה גדולה. במדרשה היא לבשה חצאית, וכשחזרה הביתה החליפה למכנסיים. היא לא ידעה כתב רש"י, לא הכירה אף שיר של סעודה שלישית או סלנג של המגזר, אבל לאט לאט החברות במדרשה אימצו אותה ולימדו אותה כל מה שצריך לדעת. "היום אני דוברת את השפה שוטף", היא צוחקת.

אחת הבדיחות הידועות בקרב חברותיה היא שכאשר ששואלים אותה איפה היא למדה בתיכון, היא עונה: באולפנת בהר"ן. "קצת אחרי המדרשה הייתי בחנות ומישהי שאלה אותי אם אני מדריכה בבהר"ן, עשיתי היטמעות מושלמת במגזר וזה היה נראה הגיוני. עם הזמן ידעתי לספר מי למדה איתי בשכבה והבדיחה הזאת נהייתה מפלצת, אנשים בטוחים שלמדתי בבהר"ן. הייתי אומרת שאני בוגרת רטרואקטיבית. הסתובבתי בזהות הבדויה הזאת שנים".

מאז שהגיעה למדרשה, וגם הרבה אחרי שהתחתנה והייתה אמא לילדים, בית הרב דרוקמן היה המקום שממנו שאבה כוחות ורוח. "נהייתי דרוקמנית", היא מודה בחיוך, "אנשים היו אומרים לי 'הפכת להיות בת בית', ואני הייתי אומרת: אם תהיי בכותל כל יום תהיי בת בית? זה מקום בלי שעות קבלה, כמו קבר רחל. את בוחרת לבוא כל יום, את יכולה להישאר לגור. כשמגיע ליל הסדר את בוחרת אם להישאר שם. הגעתי לליל הסדר כרווקה ואחר כך כנשואה ועם ילדים, אבל מאז הקורונה הרב כבר לא עשה לילות סדר גדולים".

"אני דרוקמנית גאה", היא מדגישה, "זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. זה הרבי שלי ואני שליחה להפצת התורה שלו, והיעד שלי הוא שהתורה של הרב תהיה נגישה".

לומדת להיעזר

את אלישע בעלה, שעליו היא מדברת בעיניים נוצצות, הכירה בשידוך. "לבהר"ן יש שדכנית מהממת שהייתה חברה של חברות שלי. היא שידכה בינינו. אלישע ואני שונים מאוד, לא היה מובן מאליו בכלל שזה ילך, אבל זה הצליח. אחרי כמה שנים שאלנו אותה: מה חשבת לעצמך? והיא ענתה: ידעתי שזה יצריך עבודה, אבל שזה יכול להתאים".

"אלישע היה בעל מושלם", קובעת הדס. "אין מושלם אבל מה לעשות, הוא היה בעל מושלם. עובד על עצמו כל הזמן. הוא היה כל כך עניו. אי אפשר לבוא מולי ראש בראש, זאת האישיות שלי, צריך לאפשר ולתת לי המון מקום ואז אני נרגעת. כשאנשים רואים בלון הליום הם מתלהבים מהבלון, אבל מה שמאפשר לבלון הזה להיות ולא לעוף לחלל זה החוט. אני ההליום והוא החוט. בעדינות, בשקט, בצניעות ובענווה אמיתית".

ספרי על משהו שהיה מיוחד אצלו.

"הוא היה גאון בכל התחומים, בתורה ובלימודים, והוא אף פעם לא התנשא. הוא היה ה'סופר גלו' שלי. התמסרתי לזה באופן מוחלט ונשענתי עליו באופן מוחלט. לא זזתי צעד בלעדיו, על כל דבר התייעצתי איתו, ותמיד הוא היה מקשיב, שואל שאלות. בכלל לא ראיתי את כל התמונה כמו שהוא ראה. זה מאוד חסר לי. הרבה דברים חסרים לי עכשיו, אבל זה חסר לי במיוחד. הוא היה סוג של חברותא שלי, בן אדם שאיתי באותה מגמה, באותן דרכים. אני מתייעצת עם אנשים שאומרים לי כן טוב או לא טוב, ואני רוצה להגיד להם: תהיו אלישע! הוא היה מאפשר לי לפרוס הכול ושואל שאלות ולא עונה מיד".

"הוא חסר לי בכל דבר", היא מוסיפה בגילוי לב, "וכמה שאנשים סביבי ירצו להיות שם בשבילי, הם לא יכולים. הוא היה בעלי ושותף אמיתי שלי".

מה השתנה אצלך מאז שהוא נהרג?

"יש לנו מנקה בבית, דבר שלא היה פה מעולם, והמון עזרה מהקהילה. גם את זה למדתי מבית הרב דרוקמן. למדתי להיעזר. אני לא מרגישה שזו חדירה לפרטיות, אני מוכנה להיעזר בשמחה. סדרי העדיפויות שלי השתנו. בעבר לא הייתי מעיזה להוציא כל כך הרבה כסף על מנקה כי מבחינתי זה היה פינוק, אבל היום פעמיים בשבוע זה בסיס שאני חייבת.

"חשוב לי מאוד לבשל לילדים שלי. הילדים אוהבים את האוכל שלי, וכדי שאני אבשל מישהו צריך לשטוף את הכלים. גם הדברים שאני עושה הם שונים. אני לא הייתי מדמיינת לטוס לארצות הברית לעשרה ימים. כדי שהבית יתפקד יש פה הרבה עזרה, ומישהי מהממת שעובדת איתנו ארבע פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים והערב. זו הבחירה שלי ואני שמחה לשלם לה. כששואלים אותי מה אני צריכה אני אומרת את האמת: תעזרו לי בכך ובכך".

אחת הסוגיות שאיתן היא מתמודדת ביתר שאת היא החשיפה כלפי חוץ. "לא התייעצתי עם הילדים על עצם החשיפה. בחרתי בעצמי, אבל אני מציבה גבולות ואני מקווה שאני מצליחה".

"אני חיה בבחירה מודעת", היא מבהירה, "דברים לא קורים לי במקרה, אני יודעת מה אני רוצה ומכוונת לשם. מהרגע הראשון בחרתי להתראיין ולפתוח את הבית. מספיק שנים אני מרצה ומלמדת תורה, אני יודעת מה אני רוצה להגיד ומה המסר שאני רוצה להעביר, ואני משתדלת כמה שאני יכולה לעשות את זה במקביל לבית עם שישה ילדים קטנים, בלי לחזק את כל עם ישראל ואחר כך לגלות שהבית שלי קרס".

אחת הדוגמאות שהיא מביאה לכך היא היציאה בערבים. "כשאלישע היה פה הייתי יוצאת בערב והוא היה עם הילדים, היה לי יותר זמן פנוי ועכשיו פחות, אבל אני משתדלת להיענות לצורך של עם ישראל".

ויחד עם החוזק והעוצמות, היא לא מסתירה את השבר. "בסוף זו טלטלה, אי אפשר להחביא את זה. אם זה ערב אבות ובנים בבית הספר, או שאומרים להם 'תזכירו לאבא', אי אפשר להחביא את זה שאין אבא, אבל אנחנו מנסים בכלים שלנו, אני מתייעצת עם אנשים. לצערנו יש על עולם השכול הרבה ידע. אני מדברת עם אלמנות צעירות וותיקות, ואני גם בוכה ועצובה ומתפללת ומבקשת עזרה.

"בסוף אני לא מגדירה את עצמי כאלמנה, או כחוזרת בתשובה. אני גם אלמנה, אני גם חוזרת בתשובה, גם אמא, גם מלמדת תורה. ההגדרה העצמית שלי היא שאני הולכת עם הקדוש ברוך הוא. והייתי רוצה שאנשים שרואים אותי יגידו 'אה, זאת זאתי, שהולכת עם הקדוש ברוך הוא'".

גשר בין עולמות

אחד הדברים שהיא מקפידה עליהם, בשנה הזאת ובכלל, הוא אימוני פילאטיס. היא מתמידה בכך באדיקות דתית כמעט, ומבחינתה זה חלק מעבודת ה' שלה. לפני כמה שנים היא שינתה כיוון, הוציאה את הסוכר הלבן מהחיים שלה, התחילה לאכול בריא והתמכרה לשיעורי פילאטיס, מה ששינה לה לחלוטין את המחשבה על הרגלים, תהליך ועבודת המידות.

איך התחיל הרומן שלך עם הפילאטיס?

"לפני שש שנים הייתי אחרי הלידה הרביעית. הקשבתי לשיעורים של הרב ברוך הרניק, שלימד שמונה פרקים לרמב"ם. הוא לימד על בחירה חופשית וזה מאוד דיבר אליי, למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת, כמה ההרגלים שלי הם אוטומטיים, והחלטתי שאני חוזרת בתשובה גופנית. בתהליך הדרגתי ואיטי מאוד של יותר משנה ניקיתי את הגוף שלי מסוכר לבן, והתחלתי לקחת שיעורי פילאטיס.

"בהתחלה הייתי מנוונת לגמרי, לכן לקחתי שיעורים פרטיים עד שהרגשתי ביטחון עצמי לעבור לקבוצה. ירדתי 17 קילו, ופתאום היו לי תובנות של צדיקות בגוף. צדיקות בעבודת ה'. סבלנות, דחיית סיפוקים, מוכנות לתהליך בלי לראות תוצאות הרבה זמן. השתנו לי החיים. זאת הייתה ההשלמה של החזרה בתשובה שלי, שהגיעה עד הגוף. כי זה לבחור בזה בכל יום מחדש. לפתח הרגלים טובים, ללמוד ליהנות מהדרך. זה כמו שחילוני ישאל דתי: למה אתה מגביל את עצמך עם בשר וחלב? אי אפשר להסביר את זה. יש תענוג מההגבלה".

אחד היעדים שהיא הציבה לעצמה אחרי מותו של אלישע היה לחזק את הקשר עם יהדות התפוצה, ולאחרונה טסה לארצות הברית לעשרה ימים, שם הרצתה בפני עשרים קהילות יהודיות, ושוב קיבלה פרופורציות על המצב בארץ ועל הזכות שיש לנו כאן.

"אני מרגישה שפה בארץ זה האלפיון העליון. קוראת פנימה ממוצעת היא בטופ. בממוצע בעלה או הבן שלה או שניהם במילואים, כמות החלות, העוגות והפחמימות שהיא הוציאה מהבית במהלך המלחמה כנראה עומדת על טוֹנה, מזמורי תהילים שגורים קבוע בפיה, היא גרה פה בארץ ישראל. מה עוד יש לה לעשות? היא כבר מושלמת מבחינתי.

"אני מגיעה לקהילות של אנשים שלא זכו לשרת בצבא ולא זכו ליישב את הארץ. הם עושים מה שהם יכולים מרחוק, מוטרפים מדאגה, סובלים מאנטישמיות ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. שם את מקבלת פרופורציות על כמה טוב פה. זה אמור להיות הפוך, אנחנו אמורים לרצות לברוח אליהם, אבל במקום זה אנשים נתלו על מטוסים כדי להגיע לפה ולהתגייס, נשים שם רצו לגעת בי בהרצאה, ביקשו רק לחבק אותי, ואמרתי להן: את לא רוצה לחבק אותי, את רוצה לחבק את ארץ ישראל".

בעקבות המסע שלה לארצות הברית היא מספרת על האנטישמיות הגוברת במקומות שפעם היו מקבלים מאוד את היהודים, אזורים שלמים שבהם אנשים חוששים ללכת עם כיפה או עם כל סממן יהודי, חוששים להתכנס בחבורות. האנטישמיות גוברת באוניברסיטאות ובמכללות, בבתי הכנסת וברחובות.

"אחרי 7 באוקטובר הייתה פה משלחת שהגיעה לחריש, אלפי אמריקאים שהגיעו לשיחה, ומישהי ניגשה אליי ואמרה לי: 'אף פעם לא הייתי מחוברת לזהות היהודית שלי, אבל מאז 7 באוקטובר אני מרגישה יהודייה, ואפילו קעקעתי מגן דוד על היד', וזה מה שיש לה מבחינתה. אני מרגישה שאנחנו בציונות הדתית כל כך פריווילגים לפעמים, הציונות הדתית כל כך מלאה ורצופה בטוב שלפעמים אנחנו מרגישים כמו תלמיד ששואל למה הוא קיבל במבחן 97 ולא 100.

"בגלל שחזרתי בתשובה, אין לי את הצניעות הזאת שיש בציונות הדתית. אני עפה על המגזר הזה, הוא מפעל פלאי. אני זוכרת איך בתור חילונית לייט, עם רגל אחת בפנים, הסתכלתי על קהילות גוש קטיף ואמרתי לעצמי: זו התפארת האנושית. אבא שלי היה מדבר על הקיבוץ בערגה, איך הם חיים את החיים בשלמות, ואני חושבת שהמגזר הדתי - לאומי חי את זה עוד יותר. גם אנשי חסד, גם אנשי עבודה, גם חיים בקהילות מופלאות, גם תורמים. אני מרגישה זכות יומיומית להשתייך למגזר הזה, על כל גווניו המדומיינים, על כל הבדליו המופרכים, בסוף כולכם הרבה יותר דומים זה לזה ממה שנדמה לכם. הרב דרוקמן תמיד היה אומר: זאת לא פשרה, זאת השלמות. אנחנו לא בין החילונים לחרדים, אנחנו השלמים. מחזיקים את השלם".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין פנימה חודש כסליו