לאחרונה יצאתי עם שני חברים לנופש קצר בים המלח. סיבת הנופש: "כי מגיע לי". וביתר הרחבה, לקראת טירוף הופעות החנוכה ועם תום שנת האבל המתישה החלטתי שאין ראוי ממני ל־24 שעות של מנוחה על גדת ים המלח ההולכת ומתרחבת. יש מי שיאמר שהגיע לי לקחת יותר מ־24 שעות, אבל המישהו הזה לצערי לא נמצא איתי בזוגיות.
מטרת הנופש הייתה בריחה פשוטו כמשמעו. אומנם הפסיכולוגים מתעקשים שבריחה מדאגות לא פותרת אותן, אבל ברור שהם יגידו את זה, הם הרי מתפרנסים ממטופלים עם בעיות לא פתורות. אז ארזתי את מיטלטליי ויצאתי לדרך יחד עם דודו שרגא ואלי בן גיגי, שמופיעים כאן בשמם המלא כדי להדגים שוב עד כמה אני למעשה ישראל השנייה.
דודו היה אחראי על הארגון, על הלו"ז, על האוכל ועל אמצעי התחבורה, ואילו אני הייתי אחראי לוודא שבן גיגי לא מבריז. מי שמכיר יודע שמדובר בחלוקת תפקידים מאוזנת.
התחנה הראשונה של הטיול הייתה עלייה למצדה. אנשים תמיד מתלוננים כמה קשה לעלות למצדה ואיזה מאמץ פיזי זה. ובכן מדובר בנפולת של נמושות, רבותיי. אנחנו, שלושה גברים בני 40 פלוס שלא עושים כושר כדרך חיים, עלינו את המצדה בלי בעיה.
אתה משלם ונכנס לרכבל ותוך חמש דקות אתה למעלה, מוקף בתיכוניסטים על סף עילפון. חתיכת עוגה, כמו שאומרים הגויים. לא ברור למה לקח לרומאים כל כך הרבה זמן להעפיל למצדה ולכבוש אותה, כמה נגלות ברכבל ואתה שם. אבל כנראה כשאין לך סייעתא דשמיא כל הרכבלים שבעולם לא יעזרו לך.
על כל פנים, כשהגענו למעלה דודו עשה לנו הדרכה על המבנים השונים במצדה. במשך רבע שעה הוא הסביר לנו על המבנה ששימש בעבר בית כנסת, והוא יכול היה לדבר על זה גם עוד חצי שעה לולא מדריך אקראי שחלף בסמוך עדכן אותנו שמדובר בכלל בשובך יונים גדול. דודו לא איבד את העשתונות והסביר שלפעמים גם הרביצו שם מנחה תוך כדי המתנה ליונים, מה שסביר.
מרחק הליכה קצרה משם מצאנו את מבנה בית הכנסת האמיתי שבתוכו תיכוניסטים התפללו מנחה להכעיס, כאילו כדי להוכיח לדודו בדיוק עד כמה הוא טעה. הצטרפנו לא לפני שווידאנו שמדובר במנחה קצרה, סוף סוף הרומאים בשער ואין זמן לבזבז. לאחר מכן המשכנו ושמענו על הקרבות העזים שהתחוללו שם ועל הסוף המר של תושבי מצדה. לא בדיוק הבריחה שבניתי עליה, אבל בסדר.
אחרי שעה וחצי החלטנו שספגנו מספיק היסטוריה כדי להצדיק את הרביצה המתוכננת בבית המלון והתחלנו לרדת.
שמתי פעמיי לרכבל, אלא שאז דודו עדכן שהוא שילם רק על ההלוך ואת החזור נעשה רגלית. עדכנתי את דודו שלא קריטי לי הכומתה שהוא כנראה מתכנן לי בסוף המסע, אבל הוא התעקש אז התחלנו לרדת את 800 המדרגות למטה.
אני לא יודע אם יצא לכם פעם להיות בני 40 פלוס שלא עושים כושר כדרך חיים, אבל הירידה הזאת הייתה משמעותית קשה יותר מהרכבל. הלכו לי הברכיים, רבותיי. באיזשהו שלב הפכתי לקפיץ סלינקי אנושי שיורד מדרגות בכוח האינרציה ולא נטמע בתרבות הישראלית. ובעוד אנחנו ירדנו את המדרגות, מולנו עלו מטיילים את אותן המדרגות וכולנו יחד היינו כמו סולם יעקב שבו כל המלאכים מותשים.
כשהגענו לסוף המדרגות לא הצלחנו לעצור את האינרציה והרגליים לקחו אותנו אוטומטית לתוך המוזיאון. מי שתכנן את המקום ידע מה הוא עושה.
באיזשהו שלב במוזיאון הברכיים שלנו קרסו סוף סוף ומצאנו את עצמנו שוכבים מעולפים לצד כד ענקי ושברי חיצים. מטיילים אחרים חלפו על פנינו מתוך הנחה שאנחנו חלק מהמיצג, פסלים נפולים של יהודים עתיקים שכשלו במסעם לנופש.
אחרי שאגרנו מעט כוח גירדנו את עצמנו לרכב, שם חיכינו עוד חצי שעה עד שהברך של דודו תהיה מסוגלת שוב ללחוץ על דוושת הגז.
הגענו לבסוף לבית המלון עייפים אך עוד יותר עייפים. "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", כבר אמר זכריה בנבואתו, אבל כנראה עד שהחזון יתגשם כל הזקנים והזקנות החליטו כאחד לבלות בבית המלון שלנו בים המלח. אחת הזקנות אפילו סיפרה לנו בגוף ראשון את סיפור מצדה. מדובר היה כנראה באשתו של יוספוס פלביוס, או בסתם כובסת אקראית שנקלעה לסיטואציה. לעולם לא נדע.
אחרי שהצטלמתי עם שלושה אנשים שהיו משוכנעים שאני נדב נוה, נכנסנו סוף סוף לחדר. התכוננו להתארגן לצאת לסיבוב בחוץ, אלא שאז הודיעו שיש חשש לחדירת מחבלים מירדן ושצריך להישאר באזור המלון. כאמור - יופי של בריחה.
החבר'ה החליטו שאם כבר המצב בטטה אז למה לא למעוך אותו עוד יותר והם שמו את המשחק של מכבי. בפעם האחרונה שאני ראיתי מכבי, רנדי ווייט החטיא הטבעה מול צסק"א והרס קאמבק של 20 נקודות, אז אתם מבינים שהייתי בדעת מיעוט. מכבי, כאילו מתוך רצון להתחבר לתמה של הטיול, נחלה תבוסה והערב הסתיים בקול ענות חלושה.
למחרת, במקום היקיצה הטבעית שעליה פנטזתי כל השבוע, דודו ובן גיגי העירו אותי בנץ כדי שנספיק להתארגן וללכת לספא לפני שכל המלון יגיע ויהפוך את האירוע ל"לא ראוי לבוגר הסדר". מה שלא לקחנו בחשבון הוא העובדה שבשביל אנשים בפנסיה שמונה בבוקר זה בייסיקלי פלג המנחה. אז ויתרנו על הספא, לא לפני שסחבק קיבל שפריץ מלוח מבריכת הגופרית ישר לתוך העין כי למה לא.
אחרי שהתאוששתי מתקרית הגופרית חזרנו לחדר ומילאתי לי אמבט כדי לתת לעצמי לפחות את האשליה של ג'קוזי. כאמור - בריחה. החבר'ה הציעו להצטרף לאמבט כדי שזה ממש ירגיש לי כמו ג'קוזי, אמרתי להם שאני מעדיף כבר לשבת לשמוע סיפורים מהכובסת של יוספוס פלביוס.
חמש דקות של שקט יחסי חלפו, ואז דפק על הדלת עובד מלון פלשתי ועדכן אותנו שזמן הצ'ק אאוט הגיע והנופש בא לסיומו. למרות שיהיה מי שיאמר שהוא מעולם לא התחיל.
"בפעם הבאה תלכו לשני לילות", אמרה אשתי כשראתה אותי נכנס בדלת מותש, "אני אסתדר".
"חס וחלילה!" סירבתי בהיסטריה והתרסקתי על הספה המבורכת. הרי זה שהיא תעמוד בזה אני יודע, לגביי - אני בכלל לא בטוח.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com