מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל נפלו שלושה מבוגרי ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל. זכיתי להכיר אותם, זכיתי להיות חלק בהתפתחותם, זכיתי לשמוע עד כמה פרחו לאחר צאתם מהישיבה התיכונית, מי בישיבה, מי במכינה ומי בצבא.
זכינו להכיר בחייהם ובמותם אנשים נפלאים שמסרו את נפשם על הגנת העם והארץ. אז מה בעצם מתוך המכלול הגדול הזה שנקרא "חייהם" אנחנו צריכים לקחת לעצמנו, לנו כצידה לדרך?
ביום חמישי אקח חלק בוועידת החינוך הלאומית של מקור ראשון ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, במהלך הוועידה נתבקשתי לשתף בדרך שהייתי רוצה שנזכור את הנופלים. כשמקדישים רגע מחשבה לשאלה זו מתברר שהשאלה לא הוגנת.
ראשית לכל נופל סיפור חיים שונה ומלא, ולצערנו האובדן במלחמה הנוכחית הוא כל כך גדול ולא ניתן לקחת סיפור אחד או שניים, ישנם מאות סיפורים וכולם מעוררים השראה, סיפורים מדהימים. ניסיתי לבחון האם יש קווים משותפים לנופלים, כאלה שבאמצעותם יהיה אפשר לומר שזו הדרך שנכון לנו לאמץ, לנו, לתלמידינו ולעם כולו.
בעשרת ימי תשובה ובימים של תענית אנחנו אומרים את התפילה אבינו מלכנו. באחת התחינות אנחנו פונים אל הקב"ה ואומרים "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ".
עלתה השאלה למה צריך לציין גם את אלה שבאש וגם את אלה שבמים? הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שהיה רבה של ת"א הסביר באחת מדרשותיו שהמים מתארים מצב בו יש גופה אבל אין רוח, האדם לא השאיר שום חותם חשוב מחייו, האש לעומת זאת מייצגת מצב שבו אין גופה אבל הרוח גדולה ונוכחת, משום שהאדם בחייו עשה המון, וכל הדברים שעשה בחייו השאירו רושם גדול גם לאחר שמת.
אני מבקש לקחת מדבריו ולציין מסקנה מתבקשת, כדי להגיע לקידוש השם בין אם בחייך ובין אם במותך צריך לחבר בין הרוח למעשה, ורק כשיש חיבור שכזה בחיי האדם, הייתה לו רוח גדולה ובעקבות הרוח הוא עשה ופעל בחייו, אז מתקיים קידוש השם. בלי אחד מהם אי אפשר להגיע למעלה הגבוהה של קידוש השם וזה המתכון הנכון לחיי שליחות.
התלמידים שלנו, הבוגרים שנפלו, שנפצעו, אלה שלחמו ואלה שעדיין נלחמים, הרוח שלהם ברורה. הם עשו המון בחייהם.
אותם לוחמים יצאו מבתי הכנסיות בשמחת תורה שם הם היו עטופים בטלית והתעטפו תוך דקות במדי הקודש הירוקים, חלקם אוחזים באקדח בלבד, אחרים חמושים ברובה וחלקם בידיים חשופות, וכולם יצאו חמושים ברוח הגדולה של הקריאה "הנני", וזאת בשעה שאחינו בדרום, בעוטף זעקו לעזרה !! השליחות במלחמה הארוכה הזו עצומה, ישנם בעלי משפחות שחודשים ארוכים וויתרו על הבית, על חיבוק הילדים, על הזוגיות, על העבודה, כי ברור להם שזו השעה שבה הדברים הגדולים שנקראים עם ישראל וארץ ישראל זקוקים להם עכשיו, וכולם נענו ונענים כעת לקריאה.
נקודת חיבור נוספת של רוח ומעשה עולה מתוך הבקשות שהעלו הלוחמים בשטח, זה ביקש חוברת של לימוד הדף היומי, האחר מבקש משנה ברורה, האחרים מבקשים ציציות וסידורים, מחזורי תפילה, כיפות... כמה תורה וקדושה הם הביאו אל החזית. המון. כמה היה ברור לנופלים החיבור לקדושה, לתורת ישראל, לרוח ישראל ולמסורת.
תקשיבו לשירים ששרים הלוחמים רגע לפני הקרב, לתפילות, דמיינו את התמונה הנפלאה של מאות, מבתים שונים, מרקעים שונים, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ומתיישבים ששמים יד זה על ראשו של זה ומברכים ביחד את ברכת הדרך, מקבלים עול מלכות שמיים. הנופלים שלנו הם תמצית הביטוי של צבאות השם.
החיבור הזה שנמשך כבר דורות, מימי המכבים, דרך קדושי השואה, אמיצי תש"ח ועד לקדושי המלחמה האחרונה, הוא חיבור של רוח ומעשה. כששואלים אותי מה אני לוקח מהנופלים, מה אנחנו צריכים לקחת, התשובה שלי ברורה, קחו מהם את הרוח וחיי התורה, קחו מהם את האומץ לקום ולעשות, קחו מהם את חיי הנתינה והאכפתיות אחד מהשני, כולנו צריכים לוודא שאנחנו ממשיכים בדיוק בדרך הזו. אם נדע ללכת בה, נדע לחבר בינינו, נדע לכבד את זכרם, נדע למה אנחנו חיים כאן וניצוק לחיינו תוכן ועשייה, נמשיך אותם בחיינו אנו.. יהי זכר הנופלים ברוך!
הכותב הוא הרב שרגא פרוכטר, ראש ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל