כותרת בעיתון 'הארץ' קובעת: "ישראל החדשה היא שילוב בין מושבת עונשין לאי מצורעים". בכנס שעסק במאבק על חופש הביטוי והעיתונות נאמר מפי אחד המשתתפים: "המדינה הזאת כל כך חולה, כל כך עצובה וכל כך עלובה". נוסף על כך כתבות מדכאות על בריחת מוחות מבשרות: אנחנו רחוקים מלהיות סומליה, ונצואלה, אריתריאה או איראן - אבל קצב בריחת המוחות מראה שאנחנו בדרך לשם.
דומה שעם ישראל מתחלק לישראל הראשונה וישראל השנייה, ושתיהן מתנהלות ביקומים המקבילים זה לזה.
אין הכוונה לישראל הראשונה והשנייה מבית מדרשו של אבישי בן חיים, כי אם לישראל הראשונה, זו הרואה בימים אלה ימים לא פשוטים מחד, ואת הבשורה הגדולה מאידך.
אלה ימים של בירור הזהות שלנו, ימים של התפכחות ופקיחת עיניים, של הבנה מי האויב ומה מטרתו ומה מטרתנו מול אלה.
הבנה שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה כי אין לו ברירה, אם חפץ חיים הוא. על כך נאמר: "אין שמחה כהתרת הספקות".
ההבנה הזאת כרוכה במחירים כואבים, אך גם בהרמת ראש וברוח גדולה שסוחפת את הארץ ומתבטאת בשלל אופנים, למשל סרטונים ברשתות החברתיות של חיילים הנכנסים לעזה וללבנון בשירה אדירה וברוממות רוח. הם עושים זאת לא מתוך ששון אלי קרב, אלא מהבנה שזו זכות להילחם על הגנת עם ישראל, זכות שנשללה מאיתנו במשך אלפיים שנה כשאולצנו ללכת כצאן לטבח. רוממות הרוח הזאת מקרינה על כל השיח הציבורי. על נכונות מפוני הדרום והצפון לחזור לבתיהם מתוך אופטימיות זהירה, וציפייה לעתיד טוב ובטוח יותר. היא מקרינה גם על המוטיבציה של הפצועים במרכזי השיקום להתגבר ולחזור לחיים.
ומנגד ישראל השנייה, שמעדיפה לבוסס במדמנת הדיכאון. בהובלת התקשרות שמצוטטת לעיל, ישנם המסרבים להרים את הראש. בהנאה הגובלת בסדיזם מייסרים אותנו בדבריהם המופרכים, נאחזים ברע ומסרבים להרפות. בסיכוי המסתמן לשינוי לטובה ביחסו של הממשל האמריקני כלפינו הם מוצאים פגמים. מתעלמים מידיעות על מינויים חדשים של ידידי ישראל, וכשמתברר שנפל פגם במינוי זה או אחר - הם מפרסמים זאת בצהלה כמוצאי שלל רב. הם נהנים לפרסם דיווחים על תחזיות כלכליות גרועות, על הורדת דירוג האשראי של ישראל, ואף זה מקרין על השיח הציבורי.
מי שמקפיד להקשיב רק לתקשורת התבהלה, מאמין שפנינו לאבדון. שם מקוננים על הפיכת ישראל למצורעת בגלל אי הגעתם של מוזיקאים בין־לאומיים, ומתגעגעים להופעותיהם בפארק הירקון. על חיי הלילה העשירים של תל אביב שהיו ואינם. על בריחת מוחות שמסכנת את עתידה הטכנולוגי של מדינת ישראל - נתון שהופרך זה לא מכבר. אין להם הכרת הטוב על הנס שאירע לנו בגבול הצפון כשניצלנו מאסון שבעה באוקטובר על סטרואידים, על האיום הקיומי שהיה עלינו והוסר, על גדיעת זרועות התמנון האיראני.
"אין בעל הנס מכיר בניסו", אומר המדרש. ואנו חווים בימים אלה ניסים גדולים. הימים אינם קלים וכרוכים גם בבשורות קשות, אך יש גם מקום לאופטימיות, יש אור בקצה המנהרה. יישובי עוטף עזה אט אט משתקמים. יישובי הצפון אף הם עושים צעדים ראשונים בכיוון זה. סוריה התרסקה, איראן על שלוחותיה נחלשה משמעותית ואין בה כבר איום על ישראל. דגל ישראל מתנופף מעל החרמון הסורי ובאופן סמלי מסמן את הדרך שעשינו מהשפל שהיינו בו בשבעה באוקטובר ועד להנפתו בשיא החרמון.
הסבר אפשרי לתופעה הזאת של מתבוססי המדמנה ניתן למצוא בדברי כדורגלן עבר, שהודה כי כשישב על הספסל רצה שהנבחרת תפסיד, והנמשל ברור. אולי זו משאלת לב, אולי תת מודע. כך או כך, זה עצוב. לא המדינה עצובה. היא לא חולה ולא עלובה, היא גם לא מצורעת ולא מושבת עונשין. היא שטופת דמע וקסם, קרועת לב אך נושמת. מקבלת את הנס האחד, אין שני.
הכותבת היא חברת הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי