
תוצר
התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג), או בקיצור - התוצר, הוא אומדן של סך השווי הכספי של המוצרים והשירותים המיוצרים במדינה.
תושבי המדינה אינם מוגבלים רק לתוצר, משום שניתן גם לייבא מוצרים ושירותים. מנגד, תושבי המדינה אינם צורכים את כל התוצר, שכן חלקו משמש לייצוא. התוצר בניכוי היצוא והיבוא הוא המקור לשימושים הכלכליים של תושבי המדינה וממשלתה. ככל שהתוצר של המדינה גדול יותר ביחס להיקף האוכלוסין, כך רמת החיים במדינה תהיה גבוהה יותר.
התוצר נמדד באופן דומה ברחבי העולם, ולכן הוא מאפשר להשוות בין כלכלות שונות. לארצות הברית התוצר הגדול ביותר בעולם, ואחריה סין וגוש האירו. התוצר של ישראל דומה בגודלו לזה של מדינות בגודל בינוני, כמו נורווגיה, סינגפור, אוסטריה ודנמרק. קצב צמיחת התוצר, כלומר שיעור השינוי השנתי, הוא אחד הנתונים הכלכליים החשובים ביותר המצביעים על מצב הפעילות הכלכלית וגם מאפשרים את בסיס ההשוואה למדינות אחרות.
יש כמה דרכים מקובלות למדוד תוצר, השימושית שבהן היא "שיטת ההוצאה". השיטה מביאה בחשבון את הרכיבים הבאים: צריכה פרטית – ההוצאה של משקי הבית (בישראל כ־60% מהתוצר), השקעות – בעיקר בבנייה ובענפי המשק (תחבורה, מכונות וציוד); יצוא סחורות ושירותים, וצריכה ציבורית – ההוצאה הממשלתית. הרכיב האחרון הוא המורכב ביותר למדידה.
בישראל, עד שהחלה המלחמה, קצב צמיחת התוצר בלט לחיוב בהשוואה לכלכלות המפותחות הגדולות, והפוטנציאל להמשך עומד על כ־3.5% בשנה. בעקבות המלחמה היה קצב צמיחת התוצר של ישראל בשנה החולפת נמוך, אך אנו צופים התאוששות בצמיחה כבר בשנה הבאה.
הכותב הוא ראש תחום כלכלה באגף הכלכלה בבנק לאומי