מוקדם מדי להעריך כיצד יסתיים הכיבוש המכונה "זמני" של החרמון הסורי ושל שטחים נוספים בצד הסורי של הגולן.
גילוי נאות, אני תקווה שאין קבוע יותר מהזמני, אבל על רקע התגובות השונות שראיתי לאירוע המכונן הזה, קשה לי שלא להיזכר בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב, פרק לז).
הרמב"ם מעלה על הנס הבדל מהותי בין הפילוסוף לבין מנהיג מדיני, או אם תרצו, בין איש המדע לבין מדינאי. לפי הרמב"ם, הכישורים העיקריים הדרושים למדינאי מצליח אינם מצויים בתחום האינטלקטואלי אלא בהפעלת כוח הדמיון. בתרגום לזמננו, ברוב תחומי המדע, כדי להיות פרופסור צריך בראש ובראשונה איי־קיו גבוה. לעומת זאת, כדי לנהל מדיניות מוצלחת בשטח צריך על פי הרמב"ם בעיקר כוח דמיון מפותח. פירוש דברי הרמב"ם לדעתי הוא שהמדען מנסה לתפוס את העולם לפי מודלים תיאורטיים שהוא מלביש על המציאות, שלמרות תועלתם הרבה הם אינם מסוגלים להקיף את המציאות על כל גווניה. המדינאי לעומתו הוא איש שטח שמתמודד עם החיים עצמם, ואלה אינם נכנסים לשום תבנית ובשל כך תמיד מצליחים להפתיע. כללו של דבר: כדי לפעול במציאות, בחיים עצמם, צריך יותר אינטואיציה בריאה מאשר מאמץ שכלי שיטתי.
בהסתמך על תפיסה זו של הרמב"ם, ברצוני להתייחס לשני ראיונות שפורסמו השבוע באתר ערוץ 7, ומהם היה אפשר להיווכח ממש בחוש בהבדל בין איש האקדמיה, הדבק בנוסחאות שהוא מלביש על המציאות, לבין איש השטח, שיותר מרחרח את המציאות מאשר מנתח אותה ובהמשך מפעיל את כוח הדמיון שלו כדי לפעול בה. בריאיון הראשון פרס את משנתו סגן הרקטור של אוניברסיטת תל אביב פרופ' אייל זיסר, מומחה לסוריה בכלל ובפרט לשלטון משפחת אסד שזה עתה קרס. בריאיון השני נשמע קולו של מנכ"ל אתר החרמון, רפאל נווה, מומחה לרכבלים בכלל ולגונדולות תוצרת חברת לייטנר האיטלקית בפרט. שני המאמרים התפרסמו כמעט באותו זמן, בלי קשר ביניהם.
איש האקדמיה פרופ' זיסר מדבר על החרמון הסורי כעל "מקום שאין לנו מה לעשות בו", וקובע ש"המהלכים שאנחנו עושים שם לא ישנו מהותית את פני הדברים ולא ישפרו את ביטחוננו". אף שאינני מומחה לסוריה, אמירה זו אינה מובנת בעיניי, מה גם שזיסר עצמו מדגיש שמנהיג המורדים הסורים, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, הוא אסלאמיסט קיצוני שבא מרקע אל־קאעידי ודעאשי. לי נדמה שמול אחד כזה, המהלכים הטריטוריאליים שאנחנו עושים כרגע דווקא עשויים להועיל, ועל כל פנים אינני מבין מדוע לפרופ' זיסר ברור כל כך שלא. הוא אומנם מנסה להסביר שעם אנשים כמו אל־ג'ולאני יש לנהוג בזהירות רבה, שלא ישנאו אותנו יותר ממה שהם שונאים אותנו גם ככה, אולם דווקא הסבר זה לא נראה לי הגיוני בכלל, בפרט אחרי מה שקרה ב־7 באוקטובר. אויבינו לא מחפשים סיבה לשנוא אותנו, הם מביאים אותה מהבית. זאת ועוד, להבנתי ב־7 באוקטובר הוכח שלא הכיבוש מזמין תוקפנות כלפינו אלא דווקא החולשה שלנו. ככל שאנחנו משדרים יותר חולשה, כך הם יותר אגרסיביים. כך נראה לי באופן די גורף, בלי להיות מומחה ספציפית לסוריה.
בניגוד לפרופ' זיסר, המגדיר את החרמון הסורי כאמור כמקום ש"אין לנו מה לעשות בו", מוצא רפאל נווה, מנכ"ל אתר החרמון, שיש לנו דווקא הרבה מה לעשות ב"חרמון המחודש", כפי שהוא מכנה בחן את רכס החרמון כולו בואכה דמשק – אתר סקי ברמה בין־לאומית למשל. ואלה דבריו: "מבחינת רכבלים וציוד, הכול אפשרי וקיים ויש לזה דוגמאות בלי סוף באתרים באירופה ובעולם. הכול שאלה של רצון, אם הממשלה תחליט שרוצים להיאחז בקרקע ולעשות מיזם כזה, אנחנו נשמח לעזור".
מעטים מבין אנשי האמונה היום שלא מרגישים את יד ה' בהתפתחויות האחרונות. נפילת משטר אסד אפשרה לצה"ל את השמדתם של נכסים צבאיים עוצמתיים שהפכו לבלתי מאוישים, ללא לחימה בכוחות צבא שבן לילה כמו התאדו, וכן הנחישות של הדרג המדיני שלנו, שהשכיל לתפוס את השור בקרניים בזמן אמת. על כל אלה עלינו להודות ולברך את הקב"ה שעושה ניסים ונפלאות לעמו ישראל, ולהתפלל אליו שימשיך לסייע לנו ויחזיר גם את החטופים במתכונת שתהיה המשך לנפלאות שקרו לנו עד כה. עלינו לנצל סיוע אלוקי זה ולפעול במציאות. השלמות הטריטוריאלית של סוריה, שטורקיה מזמן נגסה חלקים גדולים ממנה, היא ממילא כבר רק על הנייר. כדאי לתפוס כמה שיותר שטח בסדר העולמי החדש שמתחיל לקרום עור וגידים דווקא באזורנו, ויש לקוות שיקבל תאוצה על ידי הממשל החדש בארצות הברית.
גם פרויקט להקמת אתר סקי ברמה בין־לאומית בחרמון המחודש, תוצרת כחול לבן, פנטסטי ככל שהוא נראה, הוא צעד בכיוון הנכון. הריאל פוליטיק (מדיניות מציאותית) צריכה לפתוח למדינת ישראל היום אופקים חדשים, וזה יצליח רק אם נרענן את החזון הציוני. לשם כך עלינו ועל מנהיגינו להפעיל את כוח הדמיון.