מבט ראשון על הדיירים החדשים בארמונות דמשק מוליד יותר דאגה מאופטימיות. בבסיס הדאגה מונחת ההיכרות ארוכת השנים עם האויב הערבי, והידיעה הכללית שהערבים הם אותם ערבים והים אותו ים.
על זה מתווסף הזיהוי של המורדים עם שמות מעוררי חלחלה כמו ג'בעת אל־נוסרה, דאע"ש ואל־קאעידה. מעל כל אלה ניצבת הידיעה שג'ולאני ושרעא, שני השריפים החדשים בשכונה, הם זרועות התמנון הטורקי.
אם מסתכלים על סוריה בתור משבצת אחת בלוח השש־בש המזרח־תיכוני, מתחוור גם הרצף הקטארי־ירדני־סורי־טורקי. מתחת לקו הזה במפה ניתן לבנות תשתית הולכת גז מקטאר עד אירופה. במזרח התיכון המתהווה, המנוע המדיני כבר לא יהיה "הבעיה הפלשתינית", אלא הגמוניה בשוק הגז האירופי: מול הציר המדברי שנפתח בעקבות התמוטטות אסד, מתפתח לאיטו הציר הימי של ישראל־קפריסין־יוון.
מנגד, המומחים משמיעים אופטימיות לא זהירה בכלל: שרעא הצהיר שהוא לא רואה בישראל מדינת אויב. ד"ר מרדכי קידר מספר על דמויות מפתח סוניות במרד, שמצהירות על כוונתן לפתוח שגרירות סורית בירושלים בירת ישראל. זיו ג'ניסוב, עיתונאי עצמאי ששוטט באזורי הקרבות בצפון סוריה ב־2018, מספר על הערצתם של מורדים סונים כשלחש שהוא ישראלי. הדמוגרף פרופ' יעקב פייטלסון מדבר על חזרתה של סוריה לימים שקדמו להסכם סייקס־פיקו, שבהם כל קבוצה אתנית שכנה לבטח: העלאווים בחוף, הדרוזים מדרום לדמשק, הכורדים בצפון־מזרח, והסונים בכל השאר.
שניים מהיסודות האתניים בסוריה – הדרוזים והכורדים – הם תומכי ישראל. אצלם לא מדובר בתמיכה מהסגנון האמירתי – פרגמטית ואינטרסנטית. הכורדים מבטאים שנים רבות סנטימנט פרו־ישראלי. הדרוזים אומנם דוכאו במשך עשורים תחת משטר אסד, ועל פי מצוות דתם שמרו לו אמונים. אך התגובות הספונטניות בכפרים הדרוזיים בגולן להפיכה מותירות מקום לאופטימיות שהדרוזים הסורים יצטרפו לאחיהם בישראל.
האירועים הללו הם הזדמנות להתבונן מחדש בקונספציה שמאלנית־מערבית ותיקה, ולהשליך אותה אחר גו. הקונספציה הזאת גורסת שריבונות היא מצב בינארי, או שיש או שאין. היא רכיב מהותי במדינאות העוועים הישראלית מאז האינתיפאדה הראשונה: או שיהיו שתי מדינות בין הירדן לים, או מדינה אחת. זו תהיה דו־לאומית, או יהודית על בסיס אפרטהייד. כל דרך ביניים מוקעת כפתרון זמני בלתי יציב, שינציח את הסכסוך לעדי עד.
ההפיכה בסוריה מזמינה אותנו להכניס לאוצר המילים שלנו מילה חדשה, שיכולה לבסס לא רק פתרון לבעיית ערביי ארץ ישראל, אלא גם לשמש מפתח בארגון מחדש של המזרח התיכון כולו. המילה היא סוזרניות, ומהותה פשוטה. יש בעולם אזורים שנהנים ממידה לא מבוטלת של עצמאות, אך בה בעת מפקידים חלק ניכר מהפונקציות שמזוהות עם ריבונות בידיה של מדינה אחרת, בדרך כלל חזקה יותר. הדוגמה הקלאסית היא מערכת היחסים בין פורטו־ריקו וגואם ובין ארצות הברית. אבל יש מן הסוזרניות גם ביחסים שבין מונטנה לארצות הברית, בין בלגיה לאיחוד האירופי, ובין פלנדריה ובלגיה.
השמאל, ואנטישמים ברחבי העולם, מגדירים את מעמדה של ישראל ביש"ע ככובשת, תוך סילוף משמעות המושג כיבוש בדין הבין־לאומי. בפועל, סוזרניות היא הגדרה מדויקת יותר. הבנה עמוקה של מושג הסוזרניות, ושל הדרכים שבהן הוא יושם במקומות אחרים בעולם, פותחת לישראל מטמון של אפשרויות במזרח התיכון המתהווה. הפנמה של הסוזרניות משמעה הפנמת מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית, ושימוש בלתי מתנצל בכוח כדי לבצר את המעמד הזה ולחזק את האינטרס הישראלי.
כך זה יכול להיראות: יהודה ושומרון ייקבעו מיידית כחלק בלתי נפרד מישראל, תושביהם הערבים יתאזרחו והלאומנות הפלשתינית תוצא אל מחוץ לחוק. הערים הערביות ייהנו מאוטונומיה מקומית על בסיס המשפחות המרכזיות. רצועת עזה תישאר בעתיד הנראה לעין במעמד דומה לזה של הרשות הפלשתינית כיום, כשישראל מנהלת שם את מערכת החינוך. אולי בעוד כמה עשורים הרצועה תבשיל להצטרף לישראל.
הדרוזים והכורדים שבשטח סוריה המתחדשת יחיו באוטונומיות חמושות, תחת ערובות צבאיות של ישראל. דרום לבנון תישלט על ידי דרוזים ומארונים, שיפעלו גם הם תחת חסות צבאית ישראלית. ישראל תפתח תשתית הולכת גז לאירופה, שתכפיף אליה את כלכלותיהן של לבנון ומצרים. ישראל גם תשכיל למנף בלי נקיפות מצפון את שליטתה במי השתייה בממלכת ירדן, ותאכוף על עבדאללה את האינטרסים המדיניים של ישראל בכל הזירות.
נבואת ישעיהו "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" שגורה בכל פה, אבל כשמתייחסים אליה כאל חזון פשוט של שלום ושלווה מוציאים אותה מההקשר. כמה פסוקים לפני כן, בחלק הפחות מוכר של המובאה, נפרש החזון האמיתי: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
אפילו הנביא אומר שתנאי לשלום אזורי הוא סוזרניות של הר בית ה' על עממי האזור. הקדוש ברוך הוא פתח לנו את הדרך צפונה. עלֹה נעלה.