לפעמים הצעת חוק יכולה להיות מרתקת, כמו לקוחה מסרט. העלילה של הצעת החוק שעברה בקריאה שנייה ושלישית בשבוע שעבר בכנסת ישראל, לא הייתה יכולה להיות מעניינת יותר. בתסריט הנוכחי משתתפות דמויות תמימות, מיתממות וגיבורות, ויש בו יחסי כנסת ומערכת משפט, איומים והתפטרויות, ומעל לכול - אומץ לב ציבורי ובהירות ערכית.
הגיבורים הראשיים של החוק הם חברי מועצת הרבנות הראשית, בדגש על הרב שלמה שפירא והרב אליעזר שמחה וייס. נוספו עליהם חברי הכנסת שגיבו את אומץ הלב שלהם בחקיקה. האירוע שלנו מתחיל לפני יותר ממאה שנה, בהקמת הרבנות הראשית לישראל. הרצון להקים גוף בוחר שמייצג מחד את רבני ישראל ומאידך את הציבור הרחב, מוביל להקמת נציגות המורכבת מרוב רבני מובהק - קבוצה גדולה של רבנים הממשיכה את מסורת הדורות, ולצידה קבוצת נציגי ציבור.
מאה שנים חלפו מאז, ובכל שינויי הנסיבות העיקרון נשמר: רוב רבני בגוף הבוחר. ומי הם רבנים? מי שהוסמך לרבנות ומוגדר כרב. העיקרון נשמר, עד שנרמס על ידי השופט יצחק עמית. אל מרכז רקמן בבר אילן, שבאופן שיטתי חותר תחת מעמד הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים באמצעות מערכת המשפט, חברו 'נשות הלכה', וביקשו למנות נשים לגוף הבוחר על תקן של רבנים. הם הגישו עתירה הדורשת ייצוג נשי בקבוצת הרוב הרבני. כיצד יצליחו להכניס נשים? החליטו להגדיר שברבנים הכוונה גם לרבניות. אך מה עושים אם בחוק כתוב אחרת, שאת הרבנים מסמיכה הרבנות הראשית לישראל? החליט השופט יצחק עמית שאף שלשון החוק אומרת 'רבנים', לדידו "הגדרה זו צריכה להתפרש באופן תכליתי ולא כפשוטו של החוק". גם סמכותה של הרבנות הראשית היא לדידו המלצה לא מחייבת. לכן קבע עמית שעל הרבנים הראשיים למנות 'נשות הלכה' על תקן רבנים, כחלק מקבוצת הרוב הרבני בגוף הבוחר.
ההתערבות של עמית הייתה בניגוד לחוק ולהלכה. חברו להרכב, השופט מינץ, אמר זאת בצורה מפורשת: "הפרשנות הבסיסית והפשוטה של המונח 'רבנים' על פי תפיסת עולם הלכתית אורתודוכסית כפי שנתפסת על ידי הרבנות הראשית, היא מי שהוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית. לא ניתן לצקת לתוך מונח זה בחוק את המשמעות אותה מבקש העותר לצקת... מתיחת הפרשנות והכללת נשים העוסקות בדת ובהלכה היהודית אל תוך הגדרת 'רבנים' חוטאת אפוא לפרשנות הלשונית ומותחת את מושג הרבנים מעבר לגבולותיו".
השלב הבא היה התכנסות מועצת הרבנות הראשית. המועצה דנה בפסיקת בג"ץ, והחליטה שהיא ממשיכה להתנהל על פי פסיקת התורה ולא על פי פסיקת בג"ץ. היא לא תמנה נשים כרבנים במסגרת קבוצת הרוב הרבני. עם פקיעת כהונתם של הרבנים הראשיים, וטרם מינוי הרכב הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים הבאים, לחץ היועץ המשפטי לממשלה על ממלאי מקום הרבנים הראשיים לקיים את פסיקת בג"ץ. לחץ כמו שרק הייעוץ המשפטי במדינת ישראל יודע ללחוץ.
בזה אחר זה פרשו מתפקידם רבנים שהתמנו לממלאי מקום הרבנים הראשיים, לאחר שהיועץ המשפטי הבהיר להם כי המשך כהונתם כממלאי מקום מותנה בקיום פסיקת בג"ץ ולא פסיקת מועצת הרבנות הראשית, דבר שלא עלה על דעתם. עד שהגיעו הרב שלמה שפירא והרב אליעזר וייס ובאופן פשוט, כנגד פסיקת בג"ץ, מינו עשרה רבנים לגוף הבוחר. הם שקלו את פסיקת בג"ץ, בחרו להישמע למסורת הפסיקה בעם ישראל ו'המשיכו הלאה', כדבריו של יושב ראש ועדת חוקה ומשפט, חבר הכנסת שמחה רוטמן, כשהציג את הצעת החוק הממשלתית על דוכן הכנסת. ככה פשוט, ככה אמיתי, ככה אמיץ.
כצפוי, מרכז רקמן לא ויתרו. הם הגישו עתירה נוספת ובה פסקו שופטי בג"ץ שאם הרבנים לא ימנו נשים על תקן רבנים, הם יפקיעו את עקרון הרוב הרבני בוועדה. וכך אכן היה. הגיעו נבחרי הציבור, מתוך הערכה לעמידה של הרבנים ומתוך רצון לשמר את עקרון הרוב הרבני בגוף הבוחר שעיצב הרב קוק, ומתוך הבנה כי את הרבנים מסמיכה הרבנות הראשית ולא בג"ץ, והחליטו לתקף מחדש את החוק שהיה קיים ממילא. כנגד פסיקתו של עמית, שניסה להגדיר מחדש את המונח 'רבנים' בשונה מהמסורת הקיימת כבר אלפי שנים בעם ישראל, עמד המחוקק וביאר ש'רבנים' הכוונה אך ורק למי שהוסמך על ידי הרבנות הראשית לישראל, כפי המסורת והתורה.
החוק גם הבטיח ייצוג מוגבר לנשים בקבוצת נציגי הציבור בגוף הבוחר, ואף תיקן את העיוות שמנע מתושבי יהודה ושומרון להיות מיוצגים בגוף הבוחר. התסריט של החוק הזה יכול ללמד את כולנו שיעור בבהירות ערכית ובאומץ לב ציבורי, ובעיקר להיות מודל לשינוי המיוחל במערכות המדינה. עמידה איתנה של הרבנים על עקרונות התורה מול התערבות בוטה של בג"ץ ותגובה מהירה של המחוקק הן צעד נכון בדרך להוביל את ישראל להיות מדינה יהודית יותר וטובה יותר.
הכותב הוא ראש מכון תורת המדינה וראש תחום במרכז יכין