שנה לאירוע ששינה את החיים לתמיד

זה היה ערב שבת. אני יחד עם חיילי החפ"ק, שרים שירי קודש בדבקות ובשמחה. ופתאום, בשנייה אחת, הכל מתהפך.

"הקפצה! הקפצה!" צעקות מטורפות ממלאות את האוויר. תוך שניות אנחנו עולים על ווסטים, קסדות, נשקים ותיק רופא. אני רץ למטה ושומע בקשר: "יורים עלינו! יורים עלינו! אר"ן, אר"ן!" (אירוע רב נפגעים).

בחוץ נשמעות יריות בלתי פוסקות, כדורים שורקים מכל עבר. אין זמן להחלטות שקולות. חלק מכוח הרפואה נשאר במגנן, אך חלקנו מבינים שאנחנו חייבים לצאת החוצה. אני יוצא יחד עם רונן, הרופא השני, אך רגע לפני אני מביט בדור, החובש שלי.

"אני צריך אותך איתי", אני אומר לו. מבטו מפוחד, גם שלי, וכולנו מבינים את המשמעות של לרוץ אל תוך האש. ברגע הזה, ערך הרעות גובר על כל שיקול אחר.

"החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי עד כדי חירוף הנפש". המסמך הזה, רוח צה"ל, מלווה אותי מאז הטירונות ונמצא אצלי בפק"ל כיס כבר 15 שנה. פתאום אני זוכה להגשימו בפועל.

אנחנו יוצאים. האש מסביב בלתי פוסקת, קול קלאצ'ניקוב מחריש אוזניים. כולנו עם כדור בקנה, ובשלב מסוים אני מחזיק רימון ביד. קדימה בדילוגים!" צועקים. כך אנחנו מתקדמים אל עבר הכוח שהותקל.

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"

האם המשמעות היא להיות ללא פחד? האם אפשר שלא לפחד?

תוך כדי הדילוגים אני שומע קול פנימי לוחש: "נפתלי, חשבתי שתשרוד את המלחמה הזו". אולי זו דלוזיה, אולי הלוצינציה. אבל משהו בקול הזה משחרר. זה מזכיר לי שיש תוכנית גדולה יותר, מעבר לחיים הפרטיים שלנו. יש שליחות שבגללה אנחנו רצים אל תוך האש, ובסוף, לא אירא רע, כי הטוב שולט גם בתוך החושך הנורא ביותר.

רגע לפני דילוג אחרון, אני חש צמא נוראי משתלט עליי. המימיה בתיק הרופא שלי, ואני מבקש מדור לגימה מהשלוקר שלו. הלגימה הזו מחייה אותי מחדש.

בתוך הקרב

אנחנו נכנסים לבית, תחת אש כבדה וטנקים שיורים מעלינו לצורך חיפוי. בפנים, המולה וצעקות, ירי מכל עבר. אני פוגש את עומר, החובש הגדודי, ושואל: "איפה אתה צריך אותי?" אני מזהה פצוע עם כדור בזרוע. החוסם הראשון רופף, ואני מסדר לו אחד חדש ומהודק. ממשיך לפצוע הבא.

אחד המפקדים ספוג דם, אך מסרב לקבל טיפול. "די אחי, אתה מדמם! תוריד ווסט ותן לי לטפל בך", אני אומר. לאחר מאבק קצר, הוא נכנע. ואז אני ניגש ללוחם נוסף, שמוטל על הרצפה. הפנים מוכרות לי, ואני קולט שזה חבר שהיה איתי במארב בחרמון. הוא כבר לא בין החיים. אני מנסה להתמקח עם מלאך המוות, אך זה לא עוזר.

לחיות כדי להילחם

כך, תחת אש, חילצנו את כל הפצועים והחללים. אנחנו חוזרים למגנן, נערכים להשלמת ציוד רפואי וחוזרים לכוננות. בשנה האחרונה, גדודנו איבד שישה לוחמים ויותר מ-50 נפצעו. כל פצוע שהיה עם סימני חיים כשהגענו אליו – חי היום, בזכות אנשי הצוות הרפואי.

זה לא רק הסיפור שלי. זהו סיפורם של הרופאים והחובשים שנלחמו לצד הפלוגות המתמרנות, ועמדו בקצה התופת. בין תעסוקה לתעסוקה, הם ממשיכים להילחם עבור החולים בבתי החולים, לשמור על הבית והמשפחה, ולנסות להחזיק את הנפש שלא תיפול.

ומי ירפא את הרופא? מי ילחם בשביל הלוחמים?