עדי, בחורה מתוקה בת 29, הגיעה אליי לקליניקה נבוכה. "פסלתי בנאדם רק בגלל מראה? בגלל סטיגמה?" היא הרגישה ריקנית, שטחית ואשמה.
חודשיים קודם לכן היא התחילה קשר עם בחור חכם, ערכי, חמוד ומתחשב - בול התכונות שהיו חשובות לה. אבל מבחינה רגשית היא לא הצליחה להתקדם, וידעה בדיוק למה: המראה החיצוני שלו הפריע לה. היא עשתה מאמץ משמעותי לחזק את הקשר, לדבר על רגשות, לעשות ביחד דברים חווייתיים, ובסוף נשברה והבינה שזה לא זה.
בעבודתי כמאמנת זוגיות אני פוגשת תופעה זו שוב ושוב. אנחנו חברה ערכית, ורובנו לא אוהבים לפסול אנשים על בסיס חיצוני. ובכל זאת, כבני אדם, אנחנו מגיעים עם דעות קדומות ותוויות. אני פוגשת רווקות ורווקים רבים שמחפשים בן/בת זוג עם מאפיינים מסוימים, וקיימות עדיין סטיגמות משמעותיות - בתחום העדתי, על מוצא, על מוסד הלימודים, על מקום המגורים.
וכאן נכנסים למלכוד מורכב. כמו עדי, אנחנו מבינים בשכל שיש פוטנציאל לקשר, ולכן מנסים להתעלם מהסטיגמות שזועקות בתוכנו. אנחנו עושים מאמץ להתרכז במה ש"חשוב באמת". אבל בפועל? זה פועל הפוך ומביא אותנו לקצה.
אי אפשר להכריח את עצמנו לפעול בניגוד לתחושות פנימיות, ודאי לא בחיפוש זוגיות. אז מה כן? האם כל מי שלא בדיוק מסתדר עם מה שדמיינו - צריך לסנן ולוותר?
התשובה מורכבת. מצד אחד, ההקשבה לעצמנו היא מפתח עוצמתי וקריטי. אנחנו חייבים לקחת את הקול הפנימי כשותף אמיתי לחיים שלנו, להזמין אותו לשיחה לבבית ואוהבת, להקשיב לו בלי שיפוטיות. מצד שני, דווקא ההקשבה וההתבוננות יאפשרו לנו לא רק להתעלם ולהדחיק.
הסיפור של נעמי יעזור לנו להבין את זה. נעמי, בת 36, יצאה לדייט עם בחור שנראה מתאים מהרבה בחינות, אבל גילתה שהוא מעל גיל 40, מה שנראה לה מוגזם. כשביקשתי ממנה לחשוב למה הגיל מפריע לה, עלו חששות מובנים: ממראה מבוגר, מחוסר חיוניות, מהזדקנות מוקדמת.
אלא שנעמי כבר פגשה אותו, וכשביקשתי ממנה לאמת את החששות, היא גילתה שהוא דווקא נראה צעיר, "בראש צעיר", והשיחה איתו נעימה וזורמת. היא חששה מדברים שכבר ידעה שאינם נכונים!
המוח שלנו חושב בתבניות ("40 זה זקן!", "שמן זה עצלן!"). כדי להתגבר על חשיבה אוטומטית, אנחנו עושים תהליך של העלאה למודעות, בוחנים את המציאות מול הסטיגמות.
בהתאם לתובנות החדשות, נעמי יצאה לדייט נוסף וגילתה שהבחור בכושר, אוהב לטייל, ומצבו הבריאותי מעולה. זה הרגיע אותה והיה לה כיף להתקדם בקשר, בלי צורך להכריח את עצמה.
האימון הרגשי מאפשר לנו להכיר את עצמנו, את החוזקות והחולשות שלנו, ולהבין איך נכון לבחור ולהתקדם בהתאם למה שבאמת נכון לנו. זהו ההבדל בין עדי לנעמי - היכולת להבחין בין סטיגמה לבין תחושת בטן אמיתית.
לפעמים הקשבה עצמית והתבוננות לבד מספיקה, ולפעמים נדרשת עזרה מקצועית. במקרים אלה מומלץ להגיע למאמנת שיש לה את הידע, הניסיון וכלי הבירור המתאימים, שתיתן את המרחב הרגוע לדייק את מה שהכי מתאים לך. ואז, בע"ה, הדרך לחופה קצרה ומאושרת יותר.
גאולה מילס היא מנבחרת המאמנים של פרויקט 252, גם לכם יש חששות ולבטים בדרך לחתונה? אז אם עדיין אינכם בפרויקט, זה בדיוק בשבילכם! לחצו כאן לכל הפרטים >>